מתחת לאף: הנה המיליארדים שחסרים לנו

התקציב לשנת 2015 הוגש בשבוע שעבר לשרי הממשלה, והשבוע אמורים השרים לאשר את שלל סעיפיו.

• עוד על פנסיה וחיסכון  - במדור הכסף שלי :
• רשות המסים: "בקרוב נחשוף העלמות של מיליארדים"
• חוב המדינה לתשלומי הפנסיות: 565 מיליארד שקל
• מה עשו הח"כים למען העובדים? סקירת חוקים

   

  
  

באופן לא מפתיע, בין הסעיפים המצביעים על "מקורות התקציב" שהוגש כעת, או במילים פשוטות מהיכן יבוא הכסף למדינת ישראל הזקוקה ל-327 מיליארד שקל בשנת 2015, נעדרים לא מעט מקורות כספיים - עשרות מיליארדי שקלים שנמצאים מתחת לאף של מקבלי ההחלטות. מיליארדים שהשימוש בהם יחסוך פגיעה נוספת בכיס של רבים מאיתנו.

במה מדובר? אולי אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הפנסיה התקציבית. אם יחליטו הקברניטים לטפל בחוסר השוויון בתחום זה, תוכל מדינת ישראל לחסוך מדי שנה כ-14 מיליארד שקל. סכום זה אינו כולל את קצבת הפנסיה הבסיסית שאמורים העובדים לקבל, אלא רק את ההטבות הנלוות - פטור מדמי ניהול, ששוויו כמיליארד שקל, מתן קצבת פנסיה מכובדת כבר בגיל 42 ושלל הטבות שמגדילות את קצבת הפנסיה בעשרות אחוזים ועולות לקופת המדינה כ-8 מיליארד שקל נוספים, ועוד סכום של יותר מ-3 מיליארד שקל, על השתתפות העובד בחיסכון שלו, שמשום מה קיים אצל רוב העובדים במשק אך לא אצל מקבלי הפנסיה התקציבית.

בעזרת שלומית יהב, מומחית ובעלת ניסיון רב בשוק הפיננסי-פנסיוני בישראל, שחקרה את הנושא והחליטה להעלות אותו על סדר היום הציבורי, בדקנו - כמה תוכל לחסוך מדינת ישראל אם תעשה קצת סדר בתחום הפנסיה התקציבית עתיר השומנים ובדרך גם להביא לשוויון. 

תנאים מצויינים בעלות של מיליארדים

על אזרח שעובד במגזר הפרטי (או במגזר הציבורי, אך אינו זכאי לפנסיה תקציבית), חלים שלל תנאים נוקשים ולמרות שבכל חודש הוא מפריש ממשכורתו אחוזים לא מבוטלים לטובת הפנסיה שלו, הוא לא באמת יודע כמה כסף יקבל בעת שיפרוש. לעומת זאת, עשרות אלפי עובדים במגזר הציבורי, הזכאים לפנסיה תקציבית, יכולים לישון בשקט כי הפנסיה שלהם מובטחת. עד לפני מספר שנים הם אפילו לא הפרישו שקל אחד לטובת הפנסיה הזו, בעוד כלל הציבור מפריש בין 5% ל-7% משכרו מדי חודש עבור קבלת הפנסיה בעתיד.

אז מה היא בכלל הפנסיה התקציבית? זוהי פנסיה שמשולמת באופן ישיר על ידי המעסיק (בדרך כלל המדינה). כלומר, המדינה משלמת פנסיה כהמשך לשכרו של העובד שפרש, מתוך התקציב השנתי שלה. מציאות זו אף מעוגנת בחוק מיוחד. כאמור, עד שנת 2004, העובד, הזכאי לפנסיה תקציבית, לא נדרש לשלם ולו שקל אחד עבור הפנסיה שלו. בעקבות רפורמה ששינתה את המצב הזה (אותה הוביל מי שהיה אז שר האוצר, בנימין נתניהו), באותה שנה נגבו 1% ומשנת 2005 נגבים 2% בלבד מהשכר החודשי.

ומי מבוטח בפנסיה התקציבית? כל עובד שהחל לעבוד לפני שנת 2001 בארגון/מוסד שחל לגביו חוק פנסיה תקציבית. כגון: עובדי מדינה, רשויות, עיריות, מועצות, שירות הדואר, כבאות, ביטוח לאומי, רשות המיסים, בנק ישראל, סוהרים, שוטרים, מורים, חברת הנמלים, חברת החשמל, רכבת, בתי המשפט, רפא"ל, תעשיה אווירית (חלק קטן מהעובדים), חברי כנסת, חברי ממשלה, ראש הממשלה, הנשיא, שופטי בית המשפט העליון ועוד.

אז בואו נניח שמדינת ישראל תחליט להפסיק את האפליה ותחייב גם את העובדים, זכאי הפנסיה התקציבית, להפריש כל חודש לטובת הפנסיה שלהם, בדיוק כמו כל עובד אחר במשק, כמה כסף ייכנס לקופת המדינה?

מספר העובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית במערכת הביטחון, עובדי הוראה, עובדי מדינה, שוטרים וסוהרים, על פי נתוני האוצר, עומד על 219,902 והשכר הפנסיוני הממוצע של עובדים אלה עומד על סך 11,392 שקל.

בחשבון פשוט, אם כל העובדים האלה היו משתתפים במימון הפנסיה שלהם כמו רוב ציבור העובדים, והיו מנכים עוד 5% משכרם, היה נכנס לקופת המדינה סכום של כ-130 מיליון שקל בחודש, שהם קצת יותר ממיליארד וחצי שקל בשנה.

אולם יש עוד עובדים רבים הנהנים מפנסיה תקציבית מקופת המדינה, אך אינם נכללים בדו"חות השנתיים שמפרסם משרד האוצר.

ההערכה היא כי יש עוד קרוב ל-200 אלף עובדים כאלה, כגון עובדי חברת חשמל, נמלים, רכבת, רשויות מקומיות ועוד, (ששכרם הממוצע אף גבוה יותר), כך שבמערכת הציבורית מבוטחים כ-400 אלף איש ואישה בפנסיה התקציבית.

על פי הערכה של שכר ממוצע העומד על 14 אלף שקל בחודש, ובהנחה שינוכה 7% משכרם, כך שההפרשה שלהם לפנסיה תהיה דומה לכל עובד אחר במשק, יכנס בכל שנה לקופת המדינה סכום העולה על 3.5 מיליארד שקל.

חשוב להדגיש, עובדי המדינה, הזכאים לפנסיה תקציבית הם עובדים שלנו, והמעסיק שלהם – המדינה, צריכה לדאוג להם לפנסיה, על זה אין ויכוח. הבעיה הגדולה היא, כאמור, חוסר השוויון הזועק, בין העובדים שאינם זכאים לפנסיה תקציבית לעומת אלו הזכאים לה, חוסר שוויון שבא לידי ביטוי בהטבות והקלות שונות שעולות לנו מיליארדים מדי שנה.

יש תקציב לתנאי פרישה מפליגים

את חוסר השוויון שבא לידי ביטוי בפנסיה התקציבית, ניתן לחלק לשני חלקים – תקופת העבודה ותקופת הפרישה.

קודם פירטנו לגבי חוסר השוויון בתקופת העבודה, שגורע בכל שנה מקופת המדינה יותר מ-3 מיליארד שקל. עכשיו, שימו לב מה מובטח לזכאים לפנסיה תקציבית בתקופת הפרישה:

כידוע, הפנסיה של כל אזרח אחר שאינו מבוטח בפנסיה תקציבית (או בפנסיה ותיקה), מחושבת בהתבסס על סך הכספים שהוא ומעסיקו חסכו לאורך שנות עבודתו. עובד מתחיל בשכר נמוך ובמרוצת השנים שכרו עולה . בגלל השוני ברמות השכר במהלך תקופת העבודה, גובה הפנסיה בעת הפרישה לגמלאות יהיה נמוך משמעותית מהשכר האחרון של אותו עובד.

כך, על פי החישובים הקיימים בענף הפנסיוני, עובד שצבר 35 שנות ותק בעבודה, עשוי לקבל קצבת פנסיה בסכום של 50% משכרו האחרון ואף פחות מכך (בהגה המקצועית הנתון הזה נקרא "שיעור התחלופה").ואולם לא כך הדבר אצל מבוטחי הפנסיה התקציבית. אלו זוכים לתחשיב פנטסטי. לא רק שהפנסיה מחושבת על פי שכרו האחרון של העובד, אלא שאם העובד פרש בגיל 60 ומעלה, הוא זכאי לתוספת דרגת שכר המעלה את שכרו בעוד 7% ברמות הדירוג נמוכות, וב- 15% ברמות הדירוג הגבוהות. כלומר שבאופן אוטומטי שכרו לפנסיה עולה בעוד 7% או 15% (במקרה שמדובר בבכיר).

גובה הפנסיה של אותו עובד מחושב בהתאם לוותק שלו, כך שבגין כל שנת עבודה הוא זכאי ל-2% פנסיה ולבסוף, בגין 35 שנות עבודה הוא יהיה זכאי ל-70% משכרו (המשופר) כפנסיה.

כך, ניתן לומר שהפנסיה של מבוטח בפנסיה התקציבית משופרת לאין ערוך ביחס לכל פנסיה אחרת בשיעורים של למעלה מ-150%. העלות הזו של שדרוג קצבת הפנסיה רגע לפני הפרישה, עומדת על יותר מ-500 מיליון שקל בשנה.

הדבר מקומם בעיקר לנוכח העובדה שבמהלך השנים בוצעו רפורמות מרחיקות לכת שפגעו בפנסיה של האזרח הממוצע, שאינו מבוטח בפנסיה תקציבית. זה הגיע לכך שכיום, אין ודאות לפנסיה ובפועל אין איש עלי אדמות היכול אפילו לנחש מה תהיה הפנסיה של עובד שהחל לחסוך בשנתיים האחרונות.

עוד נקודה בולטת בחוסר השוויון היא ההטבות הניתנות למבוטחי הפנסיה התקציבית הפורשים מוקדם. כך למשל עובד מדינה שעבד לפחות 10 שנים בשירות המדינה, והוא בגיל 42 ופוטר, הוא יהיה זכאי לפנסיה מיידית מהמדינה.

ומעבר לפנסיה, עובד מדינה שפוטר לפני גיל 60, זכאי לא רק לפנסיה התקציבית כי אם גם למענק פיטורים בגובה 50% מהשכר לכל שנת עבודה עד מקסימום 24 שנות עבודה – כלומר 12 משכורות.

עובד מדינה שהחליט לפרוש בגיל 60, אף הוא זכאי לפנסיה מיידית, למרות שלא הגיע לגיל פרישה (67 לגבר ו-62 לאשה). ואם עובד צבר למעלה מ-35 שנות עבודה, הוא גם יהיה זכאי למענק שנים עודפות – משכורת לכל שנה מעל 35 שנות עבודה.

ישנה אף אוכלוסיה מצומצמת, בין זכאי הפנסיה התקציבית, של יחידי סגולה הנהנים גם מהטבות ייחודיות נוספות, כמו למשל: הגדלת אחוזי הפנסיה מ-2% לשנה ל-4%, מענקים משופרים ועוד.

ומה עם דמי ניהול?

אם תחליט מדינת ישראל לעצור את כל ההטבות השערורייתיות הללו, הנוגעות לפרישה המוקדמת, והמשך תשלום דמי הבראה וביגוד, מענקי פרישה מיוחדים ומענק היובל לפורשים, היא עשויה לחסוך כ-9 מיליארד שקל נוספים כבר בשנה הקרובה, מספר שילך ויעלה בכל שנה ככל שכמות הפורשים תלך ותעלה. 

אם לא די בכל זה, אותם זכאי הפנסיה התקציבית גם לא משלמים דמי ניהול על הפנסיה שלהם (כמו כל חוסך אחר) סכום המוערך בכמליארד שקל בשנה, שיכול להגיע חזרה לקופת המדינה.

אז בואו נעשה סיכום: סך ההטבות שמעניקה המדינה לזכאי הפנסיה התקציבית, מסתכם ביותר מ-14 מיליארד שקל (לא כולל עלות ההטבה המעניקה קצבה על פי השכר האחרון), ובשנים הבאות אף יותר מכך וזה עוד בלי שדיברנו בכלל על עשרות אלפי הזכאים שכבר פרשו ומקבלים כבר קצבה ושלל הטבות נלוות. אם מדינת ישראל תחליט מחר בבוקר לצעוד צעד אחד לקראת שוויון ואפילו לתקן רק חלק קטן מהסעיפים המפלים, היא תוכל לחסוך כבר בחודש הבא כמיליארד שקל.

אז כמה באמת מרוויח עובד הזכאי לפנסיה תקציבית בהשוואה לעובד במגזר הפרטי, מה יקרה אם נחיל שוויון גם על אלו שכבר פרשו ומקבלים קצבה, למה מקבלי ההחלטות לא מעוניינים לגעת בפנסיה התקציבית ובאלו עוד מקורות ניתן למצוא מיליארדים בלי הרבה מאמץ? המשך בכתבות הבאות.