חולות של תקווה

חולות היה הרבה מעבר למתקן כליאה. חולות היה רעיון. ביטוי לתפישת עולם שהפשיטה אנשים מזכויותיהם הבסיסיות ביותר. בכל רגע נתון עלול היה אדם להיתלש ממעט החיים שבנה לעצמו בישראל ולהישלח לפרק זמן בלתי מוגבל ללב המדבר. חולות ביטא היטב את הרעיון שלפיו ה"מסתננים" אינם רצויים, אינם נסבלים ואפילו אינם ככל בני האדם.

לקריאת החלטת בג"ץ - לחצו כאן

עוד בערוץ הדעות של ynet

רעל הפיצוציות / יאיר קויפמן

הכול מותר במלחמת תקציב הביטחון / צ'לו רוזנברג

מתקן הכליאה חולות, הערב (צילום: הרצל יוסף)

החיים בחולות הצטמצמו לקיום בסיסי. ארכיון (צילום: בראל אפרים)

מי שנכלא בחולות איבד באחת את האוטונומיה האישית, את היכולת לתכנן את חייו ואת עתידו. החיים בחולות הצטמצמו לקיום בסיסי, בלי שניתנה למוחזקים הזדמנות ליהנות מכל מה שנותן משמעות לחיים אנושיים. המדינה לא הסתירה את מטרת המתקן - לשבור את רוחם של המוחזקים בו ולאלצם לעזוב את ישראל כביכול "מרצון", למרות הסכנה הברורה שנשקפת במקומות שמהם נמלטו.

כל אלה נעשו באצטלה של ציות לפסק-דינו של בג"ץ מהשנה שעברה שבו נפסלה גרסה קודמת של החוק למניעת הסתננות. מנסחי החוק נקטו בשיטה אורווליאנית של הגדרת המתקן כ"מתקן שהייה פתוח" ועשו כל שביכולתם להציגו כאילו הוא מתיישב עם חובותיה של מדינת ישראל על-פי אמנת הפליטים.

הזנחה שהיא תוצר מדיניות

זמן קצר לאחר פרסום פסק הדין כבר נשמעו קולות הקוראים להגבלת סמכויותיו של בית המשפט. מובן שניתן לבקר את בית המשפט וניתן לחלוק על פסק הדין ונימוקיו, אבל הקריאה לצמצם את סמכויות בית המשפט היא מגמה מסוכנת. בית המשפט מילא את תפקידו כמגן החלשים - אלה שאין להם קול ושהפכו בשנים האחרונות מטרה להסתה ולפגיעה. זה בדיוק תפקידו של בית המשפט, בעיקר בחברה שסועה כמו שלנו.

הניסיון מלמד שהכנסת תנסה, כמו בפעם הקודמת, לעקוף את פסיקת בג"ץ ולשלול שוב את חירותם של מבקשי המקלט. כבר בפסק הדין הקודם שבו נפסל התיקון הקודם לחוק למניעת הסתננות, כתב השופט פוגלמן כי "זו יכולה להיות שעתה היפה של מדינת ישראל שתשכיל למצוא פתרונות הומניים נוכח המציאות הקשה שנפתה עליה". אנו מציעות ללכת בדרך חדשה: לא לחפש דרכים נוספות לשבור את רוחם של מבקשי המקלט אלא להקשיב לקולותיהם. ניתן וצריך לחפש פתרונות מאוזנים שייטיבו גם עם מבקשי המקלט וגם עם אזרחי ישראל שבקרבם הם חיים (ולו באופן זמני). תנאי החיים הנוכחיים של מבקשי המקלט ושל תושבי דרום תל אביב אינה גזירה משמיים אלא תולדה של מדיניות מכוונת וארוכת שנים של הזנחה ושלילת זכויות.

המדיניות הממשלתית, המונעת ממבקשי המקלט אפשרויות תעסוקה סבירות, כמו גם נגישות לדיור, לשירותי בריאות, לשירותי רווחה ולהשכלה, דוחקת אותם לעוני ולמצוקה. כתוצאה מכך נוצרו ריכוזים של מבקשי מקלט בדירות צפופות באזורים מוחלשים כלכלית וחברתית, שרק בהם הם יכולים להרשות לעצמם למצוא מחסה.

הצטופפותם במקומות אלה מוסיפה על המצוקה השוררת בהם ממילא. מדיניות הפוכה, שעליה הצביע מבקר המדינה לאחרונה, שתזרים משאבים לשכונות ותעניק למבקשי המקלט אפשרויות להכשרה מקצועית, לשילוב בשוק העבודה, לנגישות לשירותי רווחה ובריאות תוביל לפיזורה האוכלוסיה הזרה ולשיפור ברמת חייה. כל אלה יביאו גם להקלה בדרום תל אביב ואף לתרומה לחברה הישראלית.

ענת בן-דור מן התוכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב ואסנת כהן ליפשיץ מהקליניקה לזכויות מהגרים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים הן עורכות דין שנמנו עם העותרים בבג"ץ גבריסלאסי.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il