"אבא, תבדוק במייל אם הגיעו השיעורים"
גם אתם שומעים את המשפט הזה בכל יום כשהילד שלכם חוזר מבית הספר? דרור כהנוביץ', שסיים 12 שנות לימוד ואפילו תואר ראשון מבלי שההורים שלו שאלו אותו אפילו פעם אחת אם הכין שיעורי בית, תוהה מתי האחריות על הכנת שיעורי הבית והמטלות עברה אלינו - ובעיקר מתי זה ייפסק
<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>
הטורים הקודמים של דרור בערוץ הורים :
לא יגידו לך תודה: 10 הדיברות לסבתא המודרנית
זורמים איתו? 10 שקרים שהורים מספרים לעצמם
מתי מגישים ארוחת ערב? 10 חוקי הפליידייט
דר נכנסה לכיתה א' לפני כשלושה שבועות. מאז, כל יום, אני מקבל במייל את פירוט השיעורים שלה. כל יום, איזה עמודים צריך להשלים בחוברת שפה, בחוברת חשבון, בחוברת גיאומטריה, צריך לצבוע שער למחברת חגים, מחר צריך להביא דבקיות (מה זה דבקיות, לכל הרוחות?), שקית זיפר (כנ"ל, מה זה?), שלושה עפרונות מחודדים, ולא לשכוח למחר נעלי ספורט לשיעור חינוך גופני (ושיער אסוף לבנות, כמובן) וזכוכית מגדלת לשיעור מדעים.
מה רע בזה, אתם שואלים? מערכת החינוך בסך הכל נענית לצורך שלנו, ההורים, להיות מעורבים, להיות בעניינים. הרי כל היום אנחנו רודפים אחרי הקריירות שלנו ואין לנו זמן להקדיש לילדים, שעונים לנו "בסדר" על השאלה "איך היה בבצפר היום?", זורקים את התיק בצד הדלת ורצים לשחק מיינקראפט או לצפות בפעם האלפיים ב"לשבור את הקרח".
כנרת רוזנבלום תיארה את זה כך: "הרבה דרכים מתקצרות כך: קל יותר להניע הורה לחדד ארבעה עפרונות מלטפח הרגלי למידה אצל הילדים. קל יותר להסביר להורים איך ללמוד לבוחן בגיאומטריה מלכתוב בוחן שהתלמיד יתמצא בו בקלות. ובינינו, העבודות מרשימות יותר כשההורים עושים אותן…
איזה טוויסט נהדר של מערכת היחסים: ממבקרים חריפים של מערכת החינוך נהפכו ההורים לעבדיה הנרצעים. המינונים העכשוויים של יידוע ההורים ושיתופם בחיי בית הספר ובתהליך הלימודי הם מנוף להעברת האחריות על מה שצריך לקרות בין כותלי בית הספר, בשעות הלימודים, ובין המורים לתלמידיהם, להורים בשעות אחר הצהריים".
המורה שלחה מייל - יש מסירה משפטית
בקיצור, ההורים דרשו להיות מעורבים, המערכת עירבה אותם וראתה כי טוב - הדברים מתבצעים ביעילות. לא עוד חקירות של הילד "היו לך שיעורים היום?". היום הכל כתוב במייל, יש מסירה משפטית, ההורה מוחזק כיודע מה היו השיעורים והוא האחראי להכין אותם.כותב שורות אלה, שסיים 12 שנות לימודים, איזה תואר אקדמי ועוד כמה דברים, מצהיר שאביו ואמו מעולם לא שאלו אותו אם יש לו שיעורים, מעולם לא שאלו אם יש בחינות, אם הייתה בחינה וכמה קיבל בה. הורי נהגו לפי שיטת מכון אדלר, שבעיקרה מעבירים את האחריות על השיעורים לילד. הילד מבין ששיעורים זו המטלה שלו והאחריות שלו לבצע. הוא יודע שאם לא יכין שיעורים, יזכה לסנקציות מבית ספר. הוא יענש, לא ההורים.
היו פעמים שהכנתי, היו פעמים שלא הכנתי, היו פעמים שהעתקתי שיעורים מחבר בהפסקה. אם לא הכנתי ונתפסתי, רשמו לי את זה בתעודה וזהו. זה לא היה העסק של ההורים שלי. הצלחתי לסיים את בית ספר די בסדר, לדעתי.
אני לא מתעלם מזה שיש ילדים עם בעיות סדר וארגון, שצריכים את ההכוונה של ההורה בהכנת שיעורי הבית כדי להקנות הרגלי למידה והכנת שיעורים. אבל רוב התלמידים מסוגלים להתמודד עם הכנת המטלות בעצמם.
לדר אין הרבה שיעורים כי את הרוב היא מסיימת בכיתה, ואנחנו רק בתחילת כיתה א'.
בדרך כלל זה לצבוע איזה דף עבודה או להדפיס תמונות (מה שמלמד אותה לחפש תמונות בגוגל, אבל מה זה בזבוז הנייר הזה?). בינתיים, כשהיא שואלת אותי אם היו לה שיעורים, אני מפנה אותה לילקוט שלה, שתוציא את החוברות ותבדוק אילו דפים היא סימנה ואם נשאר לה משהו להכין בבית.
יכול להיות שהפתרון הקבוע, ברגע שהיא תתחיל לקרוא באופן שוטף, יהיה לפתוח לה תיבת מייל באייפד שלה ולעשות העברה אוטומטית של כל מייל שמכיל את המילים "שיעורי בית" ישר אליה. שיבואו אליה בטענות, לא אלי.
ובעוד אני כותב את הרשומה הזו ומתקבל המייל הבא מהמורה. אני חייב לרוץ, יש לי המון שיעורי בית!
דרור כהנוביץ' הוא אבא של דר ובעל הבלוג "אב במשרה מלאה "
