יש אינדי בישראל: תשע"ד עם שפע בשוליים
האנג'לסי כבשו את הרדיו, מוזיקאים חצו את גבול האינדי אל המיינסטרים, לייבלים חדשים נולדו, אלבומים מעולים יצאו - ובכלל, שנת תשע"ד סיפקה עושר אדיר של סגנונות וחיבורים. אפשר עוד שנה כזאת?
הלהקה
יש תשובה חדה וברורה לשאלה הגדולה של סיכום השנה: מה נשתנה? איך הייתה שונה תשע"ד מכל שנות המוזיקה הישראלית העצמאית שבאו לפניה? הרי גם בתשע"ד נעשתה כאן כמות פסיכית של מוזיקה טובה, עושר אדיר של סגנונות ורעיונות וחיבורים מוזיקליים, אז מה מייחד את השנה הננעלת מאלו שכבר ננעלו?
במילה אחת? האנג'לסי.
בואו נתחיל עם סייגים דווקא. לא כולם אוהבים את האנג'לסי,וזה בסדר גמור. לא כולם אוהבים את מדונה, או את הבלאק קיז, או מי שלא יהיה - לכל מוזיקאי יש לפחות אדם אחד ששונא את המוזיקה שלו. הטקסטים של האנג'לסי הם לא בדיוק שירה צרופה, וגם מבחינת חדשנות מוזיקלית קשה לומר שהם הביאו לאוזניים שלנו צלילים שלא שמענו קודם.
אז איך קרה שתוך שנה אחת הפכו האנג'לסי מלהקה שאפילו עכברי אינדי בקושי מכירים ללהקה שמוכרת מראש את כל הכרטיסים לכל ההופעות שלה בכל הארץ (כולל בבארבי רחב הידיים בתל אביב), ללהקה שהשירים שלה מושמעים כמעט מדי שעה בגלגלצ, ללהקה שאלבום הבכורה שלה זינק ישר למקום הראשון באייטיונז ישראל, לסיפור ההצלחה העצמאי הכי גדול שהיה כאן מאז אסף אבידן (ותוך הרבה פחות זמן ממנו)?
אולי כי הם הצליחו להביא לישראל בצורה הטובה ביותר את חזית האינדי האקוסטי העולמי (בניגוד לחשמלי, לאלקטרוני ולדיגיטלי): הצליל הצועני של ביירות, תחושת האחווה של מאמפורד אנד סאנז, הנאיביות של דבנדרה בנהארט, הקרקסיות הרועשת של Of monsters and men. האוזניים של המערב - אותן אוזניים שהתרגלו להתנתק מהרחוב ומהאנשים האחרים על ידי אוזניות קטנות ולבנות - פיתחו צמא למוזיקה אקוסטית, אורגנית, לרקיעות רגליים, למחיאות כפיים קצובות, לשאגות בצוותא. אוזני ישראל כרויות למערב, והאנג'לסי הגיעו בדיוק בזמן הנכון.
האלבום וההופעות שלהם עדיין הולכים וגדלים, וקשה מאוד לחזות מה יקרה איתם בשנה הבאה - דעיכה מהירה כמו נסיקתם? הימלטות לקהל הרחב יותר באירופה או ארה"ב? או שהם ינעצו את דגלם כאן ויהפכו מלהקת שוליים ללהקת מיינסטרים מהשורה הראשונה? מה שלא יהיה, בכל הנוגע למוזיקה ישראלית עצמאית, תשע"ד נפלה לרגליהם ללא סייגים. אל תקלו ראש - מדובר בסיפור הצלחה עצום בגודלו ביחס לעובדה שמדובר בלהקה עצמאית לגמרי שרק בשבועות האחרונים לקחה מנהל, וביחס לעובדה שהם לא עברו שום ריאליטי, שום קמפיין פרסומי עצום, רק מוזיקה טובה ועבודה קשה. האזינו לאלבום הבכורה של האנג'לסי
הלייבל
הקולנוע ישראלי והמוזיקה הישראלית מקבלים הרבה פעמים את אותה ההנחה: "כן, זה ממש מצוין! ...יחסית לסרט/אלבום ישראלי". בתחילת השנה העברית שנסגרה השבוע קם לייבל ישראלי שחרט על דגלו להוציא מוזיקה ישראלית עצמאית, עדכנית, מוקפדת, שתישמע מעולה בכל קריטריון ולא רק כשעושים את הנחת ה"כן, בעולם זה נשמע כמו עוד אחד, אבל בישראל אין כזה". קוראים לו BLDG5, והמוזיקה שיצאה ממנו בשנה העברית האחרונה כוללת את הצלילים הכי עכשוויים, מעודכנים ונפלאים שהוקלטו השנה בארץ.
מי שקורא בלוגים ומגזינים של מוזיקה חדשה בחו"ל כבר מכיר את התוצרים של BLDG5: נועם הלפר (שפועל בחו"ל תחת השם Helfer), רותם אור (Totemo), ולהקת הדגל Garden City Movement, בין היתר. ועוד דבר משמח במיוחד ב-BLDG5 הוא שבניגוד לכמעט כל הלייבלים וחברות התקליטים בארץ - וגם לייבלי אינדי רבים מחו"ל - ל-BLDG5 יש אופי מוזיקלי מזוהה מאוד. הם לא מוציאים סתם דברים שהם אוהבים בלי שום קשר מוזיקלי או אסתטי בין האמנים והאלבומים. יש סאונד מסוים, קו מסוים. בימים שבהם לרוב חברות התקליטים אין שום משמעות מוזיקלית מעבר לחברת מימון ויח"צ, ההקפדה של BLDG5 על חזון אמנותי שלם - ויזואלי ומוזיקלי - היא דבר אדיר. האזינו למיטב אמני הלייבל כאן
ציונים לשבח
עוד המון המון דברים טובים קרו השנה למי שמפנה את האוזניים שלו הרחק מתחנות הרדיו וערוצי הטלוויזיה המרכזיים. שי צברי כבש אוזניים ולבבות (האלבום הראשון שלו בדרך), זקני צפת הוציאו את אחד האלבומים שנותנים בראש הכי חזק אי פעם (כל כך חזק שלא העיזו להשמיע ממנו כלום ברדיו, למרות הקאמבק המרגש של אחת הלהקות הכי טובות בארץ), הקולקטיב הוציאו את האלבום הכי טוב שלהם, סצינת הסרף תפסה גל רציני, עוזי רמירז וחברו הטוב UBK (אורי בראונר כנרות מ"בום פם") הוציאו אלבומי גיטרות אדירים, רועי פרייליך מיצב את עצמו כגלאם-רוקר מספר אחת בארץ, וגם אלון עדר, סול מונק, החצר האחורית, עדי אולמנסקי, טל אורן, A-WA…
פקחו את האוזניים. המוזיקה העצמאית בארץ לא מפסיקה להניב פירות עסיסיים.
