כך עשק בית אבות קשישה שהתגוררה בו
בת 91 שוכנעה לחתום על חוזה שלפיו לאחר מותה יקבל בית האבות "עדן" בנהריה את כל כספה. העליון קבע: "היא הייתה דיירת שבויה, זה עושק"
העליון אישר ביטולו של הסכם שנחתם בין קשישה כבת 91 לבית האבות שבו התגוררה, ובמסגרתו הסכימה להעביר למוסד את כל כספה אחרי מותה. לאחר דיון בשלוש ערכאות שיפוטיות נקבע שבעלי בית האבות "עדן" שבנהריה עשקו את האישה
והחתימו אותה על חוזה בלתי סביר בעליל תוך ניצול חולשתה ומצוקתה.
הקשישה גם פטרה את בית האבות מלהחזיר ליורשיה את הכסף שיישאר אם תלך לעולמה בשלב מוקדם. תנאי החוזה הללו היו שונים לחלוטין מאלה שנחתמו בעבר מול בעלה.
פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
- צעקה "משפחת גנבים" - והורשעה בלשון הרע
- התחזה למומחה קבלה. העונש: 45 חודשי מאסר
- קנה רכב עם מנוע פגום - מכון הבדיקה יפצה
- פיצל 2 דירות ל-6. מה עשתה עיריית ת"א?
כשהייתה כבת 90 נפטר בעלה מזה כ-50 שנה, שעמו התגוררה בחמש השנים האחרונות בבית האבות. כשנה אחרי מותו היא הוחתמה על חוזה חדש שהעניק לה זכות מגורים "לכל החיים" תמורת יותר מחצי מיליון שקל – כל הכסף הנזיל שהיה לה בבנק.
ניצול
כרוניקה של ניצול קשיש: עלילות מזייפי צוואות
עו"ד דריה כנף
האם ייתכן שרחל השאירה מאות מיליונים לאיש שבקושי הכירה? ואיך קרה שרוחמה הורישה את רכושה רק לאחד מתשעת ילדיה. כללי עשה ואל תעשה לחתימה על צוואה "כשרה"
חמישה שבועות לאחר החתימה הלכה האישה לעולמה. כשיורשיה - בתה המאומצת ובעלה – התוודעו לחוזה ולתנאיו, הם הגישו תביעה לביטולו בבית משפט השלום בחדרה. לטענתם, בעלי בית האבות עשקו את הקשישה והפחידו אותה שאם לא תחתום על החוזה – "יזרקו אותה" לרחוב.
בעלי בית האבות טענו מנגד שהחוזה נחתם לבקשת המנוחה, ושמדובר בתנאים מקובלים. הם הציגו חוזים דומים שנחתמו מול דיירות נוספות, אם כי פרטים חיוניים כמו סכומי התשלום הושמטו מהם.
בית משפט השלום דחה את תביעת היורשים והם ערערו למחוזי בחיפה. שם, בדעת רוב, נקבע שאכן מדובר בחוזה עושק שיש לבטלו, אלא שהפעם החליטו בעלי בית האבות לא לוותר, והגישו רשות ערעור לעליון.
חוסר הגינות
השופט חנן מלצר נתן רשות ערעור, אך החליט לדחות את הערעור גופו. הוא הגיע למסקנה חד-משמעית שבעלי בית האבות ניצלו את חולשתה, מצוקתה ותלותה של המנוחה, והחתימו אותה על חוזה לא סביר בעליל.
לדבריו, חוזה עם בית דיור מוגן הוא חוזה צרכני מיוחד שיש לבחון אותו בראי "דיני העושק הצרכני". המשמעות היא שלעסק המסחרי, שמעוניין למקסם את רווחיו, יש יתרון על הדייר המוחלש והתלותי. יתרון מובנה ובלתי הוגן זה אפשר להכתיב לקשישה תנאים לא הוגנים תמורת המגורים ששימש עבורה כבית.
נתוני המקרה מעידים על עושק וניצול: המנוחה הייתה חסרת ניסיון עסקי, לא הוצגו בפניה אלטרנטיבות והחוזה נחתם עמה בסמוך למות בעלה - בהיותה בודדה, חשופה ופגיעה. את החוזה ניסח עו"ד מטעם בית האבות, והוא לא תורגם לשפתה של המנוחה – גרמנית. למעשה, קבע השופט, המערערים גבו סכום עתק על "הסיכון" שמא הקשישה בת ה-91 תאריך ימים: "רק פתי יאמין כי חוזה שכזה... נחתם מתוך 'בחירה חופשית'... ולכן מדובר בעושק במשמעותו ובנפקותו המשפטית".
השופט ציין, שנראה כי המערערים סיגלו להם שיטה, כשנהגו לרכוש את אמונן של דיירות קשישות ועריריות ולהחתים אותן על חוזים שאינם תואמים את המקובל בשוק.
לסיכום קבע השופט שהמנוחה הייתה "דיירת שבויה", שהוחתמה על חוזה שנוטה במובהק לרעתה, ולכן המחוזי צדק כשביטל אותו והורה על השבת התמורה ליורשיה, בניכוי סכום ראוי על תקופת המגורים של המנוחה במוסד עד יום מותה. השופט סלים ג'ובראן והשופטת (בדימוס) עדנה ארבל הצטרפו לפסק הדין. המערערים יישאו בהוצאות של 30 אלף שקל.
- לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
- ב"כ המבקשים: עו"ד יעקב ריבנוביץ, עו"ד אסף סמואל
- ב"כ המשיבים: עו"ד חנניה לוינגר
- עו"ד ונוטריון רונן קנטור
עוסק במשפט מסחרי, דיני חוזים ודיני מקרקעין
הכותב לא ייצג בתיק
מומלצים