"נקודת שיוויון": לא שווה הרבה
דנזל וושינגטון מככב בעיבוד הקולנועי לסדרת האקשן "המשווה" משנות ה-80, מה שנראה כיום קצת אנכרוניסטי. אפילו השנאה היוקדת לרוסים צצה ב"נקודת שיוויון" כאילו אלו הם ימי המלחמה הקרה
את מרבית הקולנוע ההוליוודי העכשווי ניתן לחלק לשתי קבוצות: סרטי גיבורי-על, וסרטים שמתנהלים על פי ההיגיון של סרטי גיבורי-על. בשתי קבוצות הסרטים יש התעלמות רבתי מחוקי הפיזיקה, הביולוגיה והסבירות העלילתית, רק שבקבוצה השניה יש העמדת פנים כאילו נשמר קשר עם מציאות חברתית או פוליטית.
"נקודת שיוויון" ("The Equalizer"), סרטו החדש של דנזל וושינגטון, הוא דוגמא מובהקת להעמדת פנים זו. עיבוד קולנועי לסדרת הטלוויזיה "המשווה" (1985-89), עם גיבור הנושא את אותו שם (רוברט מקול), ומפגין את אותה גבריות מקשישה ומסוקסת שהפכה לכה חביבה על הקולנוע ההוליוודי העכשווי. יחד עם זאת, ב-30 השנים שחלפו מאז סדרת הטלוויזיה האקשן הפך לאינטנסיבי וסדיסטי הרבה יותר, הבדל שאותו מנצל הסרט בחדווה קודרת.
"המשווה" לא טבעה חותם מתמשך על התרבות האמריקאית. היא לא היתה יותר מסיבוב נוסף על דמות הוויג'ילנטה מהקולנוע של שנות ה-70 אך ללא מטעני הטראש, הכל כך אופייניים לשנות ה-80, שהיו לסדרה כמו "צוות לעניין". אם בשנות ה-80 היא כבר היתה אנכרוניסטית, לכמה רלוונטיות כבר ניתן לצפות מהעיבוד הקולנועי?
רוברט מקול מוצג בתחילת הסרט כדמות שחיה חיים כפולים. על פני השטח הוא עובד זוטר בחנות ענקית לכלי בניה. מקצוען ללא רבב המפגין סבלנות אבהית בניסיונו לשכנע עובד היספאני זוטר וצעיר בשם ראלפי (ג'וני סקורטיס) שהוא יכול להוריד במשקל על מנת שיהיה ראוי למשרת מאבטח באותה חנות. מהצצה בדירתו ובחייו מחוץ לעבודה ניכר שיש גם צד אחר לאישיותו. ביתו נזירי, מסודר בהקפדה המגדירה מחדש את המושג "אנאלי", והוא נוטה למדוד משך זמן של פעולות באמצעות שעון עצר. כל חייו מאורגנים כמערכת מכנית משוכללת שמאחוריה עצור כוח רב עוצמה.
החלק הראשון של הסרט מתאר באופן מפורט ומשמים למדי את שני הצדדים בחיי הדמות. לא מעט זמן עובר עד שהקפיץ הנמתח ישתחרר. המניע לשינוי הוא הקשר הידידותי המתפתח בין מקול וזונה צעירה ממוצא רוסי בשם לנה (קלואי גרייס מורץ).
בלילות מקול יושב וקורא בדיינר השכונתי ספרים מרשימת 100 הספרים הגדולים של כל הזמנים, מה שמוביל לשיחות עם הזונה הצעירה (החולמת להיות זמרת), ולשלל קישורים סימבולים גסים למדי בין "הזקן והים" ו"דון קישוט" למה שיקרה במהלך הסרט. כאשר לנה תותקף באכזריות על ידי סרסור המשתייך לארגון מאפיה רוסי שבראשו עומד אוליגארך בשם ויקטור (לא אלכסנדר) פושקין (ולדימיר קוליץ) - למקול אין ברירה: הוא יוצא לפעולה.
כמו לדמות שגילם ליאם ניסן בסדרת סרטי "חטופה" גם למקול יש "מיומנויות מאוד ספציפיות" שאותן רכש בשנות ניסיון רבות בסוכנות ממשלתית עלומה, ושאותן הוא מתפעל ביעילות על-אנושית. הבימאי אנטואן פוקואה (עבד ב-2001 עם דנזל ב"יום אימונים מסוכן") מעצב קרשנדו סגנוני מוגזם עד מגוחך ברגעים בהם מקול מחשב בחלקיקי שניה את המהלכים העתידיים שבאמצעותם הוא יפרק בשניות ספורות חדר מלא בגנגסטרים רוסיים חמושים.
ב"שרלוק הולמס" של ג'אי ריצ'י לפחות היה טון קומי שליווה הגזמה סגנונית מסוג זה, כאן זה לגמרי רציני. מהר מאוד נוצרת ההתניה הפבלובית אצל הצופים: שוטים מהירים של זרועות מקועקעות + אקסטרים קלוז-אפים של גלגל העין של דנזל (מראה מטריד למדי באולמות IMAX) = פיצוח / שיסוע / קיטוע ברוטלי שיגיע במהרה.
הפתיחה האיטית והמשעממת, מתחלפת בעלילה שאינה יותר מרצף סצנות אקשן. סדיזם מצד המאפיה הרוסית המתחלף בנקמה ברוטלית. הרוסים עושים קאמבק מזהיר בתפקיד הרעים בנוסח שכמותו לא ראינו מאז תום עידן המלחמה הקרה. אין קלישאה רוסית שהסרט מפספס כולל ביצת פאברז'ה שבפתיחתה מנוגנת מוזיקה מאגם הברבורים, וכשתסתיים המוזיקה להתנגן זונה רוסיה תיחנק למוות.
הדבר היחידי שמפתיע בחלקו האחרון של הסרט הוא שמקול לא סוגר חשבון עם ראש הנחש הרוסי האולטימטיבי - ולדימיר פוטין. מומלץ רק לצופים המכורים לדנזל וושינגטון בפאזת הגבר שאותו לא ניתן להכריע.
