קשה יש רק בלחם? ללמד ילדים להתמודד עם קושי

הבן הקטן והמתוק מאוד שלי נכנס בתחילת שנת הלימודים לגן חדש. לא רק הגן חדש, עברנו במקביל גם לבית חדש ביישוב חדש, שבו גם הוא וגם אנחנו לא מכירים כמעט אף אחד. כמעט חודש עבר וכל מיני סימנים מספרים שקשה לו: הוא מסרב לשחרר אותנו בבוקר, פתאום בורח פיפי בלילה, הוא כועס וממורמר ועייף כשהוא מגיע הביתה, מבקש כמעט כל יום לנסוע לבקר את החברים שלו מהגן הקודם. קשה לו וקשה לנו לראות שלקטן הזה קשה...

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

הכל על אבהות בערוץ הורים :

טוב, אני אבא. מה עושים עכשיו?

את רוצה שהוא יהיה אבא מעורב? תשחררי

עוגיות למסיבת סוף שנה? עדיף שתצרוב דיסקים

הקושי עם ההתחלה בגן והקיץ המלחמתי שעבר עלינו גרמו לי לחשוב הרבה על האופן שבו אנחנו נוהגים עם הילדים שלנו במקומות שבהם להם ולנו קשה. אני מסתכל על עצמי ועל האנשים סביבי, וחושב שאחד היסודות המהותיים היוצרים את מי שאנחנו, את סיפור החיים שלנו, הוא אופן שבו אנו מתמודדים עם קושי.

הפחד מהתמודדות תוקע אותנו במקום

הפחד מהתמודדות ישירה עם קושי סוגר לנו דלתות, מעוור את עינינו למציאות וגם לכוחות שיש לנו מולה, משאיר אותנו תקועים במקום גם כשכבר צריך לזוז, מציב אותנו במקום פגיע וחסר אונים אל מול אתגרי החיים. מי שלא חושש להסתכל לקשיים בלבן של העיניים יכול להסתובב בביטחון בעולם הזה, יכול להעז, להתנסות, למתוח את הקצוות. הוא יכול לעשות את אלו מתוך הידיעה שמדי פעם דברים ישתבשו ושזה חלק מהעניין, לרוב שם גם ימצאו ההזדמנויות האמיתיות לגדילה והתפתחות.

אז איך אנחנו רוצים שהילדים שלנו יפגשו קושי? אנחנו רוצים שהם לא ייבהלו, שהם יתייחסו

למפגש כמשהו טבעי שקורה למי שצועד בדרכים. אנחנו רוצים שהם ייגשו לקושי מתוך סקרנות ואמונה ביכולת שלהם להתמודד והכי חשוב, אנחנו רוצים שתהיה להם ידיעה ברורה שגם שקשה להם, כמו בכל מקום אחר, הם לא לבד.

איך אנחנו פוגשים קושי בחיים שלנו? אוהו... בשביל זה כבר צריך הרבה יותר זמן ומקום. בוא נגיד שלרוב אנחנו כגברים טובים בהתעלמות ומעולים בהכחשה (לי קשה? מה פתאום..), אלופים בביקורת עצמית ובאשמה (אני לא מאמין שהגעתי למצב הזה, איזה אידיוט..), מיומנים בחיפוש אחרי פתרונות חיצוניים ועשייה בכל מחיר (אני חייב למצוא דרך לצאת מזה!!, מה עושים?!!), מוכשרים בהסתרה של הקושי שהרבה פעמים משאירה אותנו לבד (אני חייב להישאר רגוע, אסור שיראו שקשה לי..).

מה רואים הילדים שלנו שבחושיהם הדקים קולטים הכול? הם רואים אותנו, האבות שלהם, מבחינתם האנשים החכמים והחזקים ביותר בעולם הזה, עושים כמעט הכול בכדי לא להיפגש עם הקושי, הופכים אותו בכך בעיניהם למפלצת מפחידה ומסוכנת.

וכשזה קשור אליהם? אז בכלל. הם רואים אותנו נשכבים על הגדר או מזנקים על הרימון, מה שצריך, הכול כדי שהם הקטנים ינצלו מהמפלצת. אבל בכלל רצינו ללמד אותם שקושי הוא דבר טבעי, שאפילו אם מדובר במפלצת הרי זו אחת סימפטית שאפשר לשחק אתה.

אז איך מלמדים אותם משהו אחר? אני חושב שקודם כל חשוב לזכור שהיכולת לגרום לילדים שלנו לפגוש קשיים בחייהם בביטחון וברוגע קשורה קשר ישיר והדוק לאופן שבו אנחנו מטפלים בקשיים בחיים שלנו. אם אנחנו רוצים שהם יפגשו את הקושי בלי בהלה ובטבעיות, אז אנחנו צריכים לנסות לגשת לקשיים שלהם (ושלנו) באופן הזה.

כשאני ניגש להתמודד עם הקושי של הבן שלי בגן אני מנסה להזכיר לעצמי קודם כל שקורה כאן משהו טבעי, שמעברים ותהליכי הסתגלות הם חלק מהחיים ושטבעי שהם מעוררים קושי. מזכיר לעצמי שאני שמח שלילד שלי יש את האפשרות והביטחון להביע את עצמו באופן פתוח. שמח שהוא מרגיש שיש לו מקום בבית אצלנו לא רק כשהוא מוצלח ושמח, אלא גם שקשה לו ועצוב. מזכיר לעצמי שיש לו ולנו את הכוחות להתמודד עם הקושי הזה בצורה טובה, שמהקושי הזה של המעבר יצמחו דברים חדשים, מפתיעים, טובים.

אל תבטלו את הקושי

אז הזכרתי לעצמי את כל אלו, אבל מה עכשיו, מה עושים? הרבה פעמים כגברים וכאבות אנחנו מרגישים שכשיש קושי אנחנו חייבים מיד לדעת, מיד לעשות משהו, לתת לקושי פתרון. אם אין לנו פתרון, פעמים רבות אנחנו חושבים שעדיף שניקח מרחק ונשאיר את המלאכה למי שיודע מה צריך לעשות.

זו טעות גדולה בעיני. בהורות בכלל ובאבהות בפרט הרבה יותר חשוב לבחור להיות נוכח מלעשות את הדבר הנכון. כשילד פוגש קושי, הוא לא בהכרח זקוק שם לצדו למבוגר שיודע מה לעשות, גם לא בהכרח בכזה

שבכוחו לשנות את המציאות (הסגל ייתן את הפתרון, תדרכו אותנו בצבא שהיינו טירונים). הוא מאוד זקוק למבוגר שמוכן להיות שם איתו בכל מקרה, יהיה מה שיהיה, מוכן לפגוש בעצמו את הקושי על הבלבול ואי הודאות שהוא מביא עמו.

הצורך שלנו לתת מענה מידי לקשיים של הילדים שלנו מייצר המון לחץ, פותח פתח רחב לביקורת עצמית מהסוג של: "אני לא יודע מה לעשות, אני אבא גרוע". זו ביקורת שהרבה פעמים גורמת לנו לסגת לאחור ובכך גורמת לנו להשאיר את הילדים שלנו לבד. זו ביקורת שמפריעה לנו לעשות את מה שבאמת תמיד עוזר - להיות שם איתם ולהקשיב.

נדמה לי שהבן שלי לא צריך שאשנה בשבילו את המציאות, שאהפוך את הגן החדש לגן הישן, או שאגרום במטה קסם לתהליך של ההסתגלות להפוך להיות דבר קל. הוא גם לא צריך שאסביר לו בביטחון מה לעשות, שאשכיח או שאסיח את דעתו מכך שקשה לו. הוא כן צריך שאני אהיה אתו שם, פנוי להקשיב למה שקורה לו, פנוי להקשיב לעצמי ולכך שגם בשבילי זה קשה להיות במקום חדש, להתחיל מהתחלה, להתאים את עצמי.

אז אני כבר יכול להרגיש איתו את מאמץ האדירים שהוא עושה כשהוא לומד מציאות חדשה, כשהוא מנסה להבין מה קורה סביבו, כשהוא עסוק בפיצוח השאלה "איך אני משתלב בכל זה???". אז אני יכול להבין למה הוא עייף ומתוסכל, יכול להתפעל מיכולת התמודדות שלו, יכול לזהות יותר במדויק מה הוא צריך ממני בזמן הזה (בעיקר להרגיש את הביטחון שמעניקה לו הקרבה בינינו). אז אני יכול לבטוח בו ובעצמי שאנחנו יכולים למפלצת הזאת. אולי אפילו נשתעשע אתה קצת...

ד"ר אורן גור הוא פסיכולוג קליני ומנהל ה"מרכז לאבהות ". לעמוד הפייסבוק של אורן