המופע הדו-פרצופי של אבו מאזן

זה אמנם לא היה נאום שאהידים קלאסי מהסוג שערפאת הרבה לשאת, ובתגובה פרס ושות' היו אצים לאולפני הטלוויזיה כדי לשמש לו מליצי יושר ולהסביר שהוא לא בדיוק התכוון למה שאמר, אך נאומו של אבו מאזן באו"ם היה כמעט הדבר הקרוב ביותר לפורמט שטבע הראיס הראשון לפלסטין.

אם האשמות ערפאת כללו תוכנית ישראלית לטיהור אתני של הפלסטינים (נאומו באו"ם ב-2001), ניהול מלחמת השמדה כלפיהם, חלוקת סוכריות מורעלות לילדיהם, שימוש באורניום מדולל והפעלת חיילות פיתוי ישראליות עירומות - אצל הראיס השני כתב האישום כלפינו בשנים האחרונות קצת פחות ציורי ונוגע יותר לביצוע רצח עם בפלסטינים, להכנת נכבה שנייה, לגזענות הטבועה בנו, וכמובן לטרור הבינלאומי ופשעי המלחמה שאנחנו מבצעים.

עוד בערוץ הדעות של ynet

מע"מ 0 לא יעזור לנו / אנגדאו יעקב

לא הרבה התחדש בתוכנו של ילקוט הכזבים, גם אם היה בנאום ריכוז גבוה יחסית של סעיפי אישום משועתקים וממוחזרים. את הטענה בדבר תכנון ישראלי קפדני של נכבה שנייה הוא כבר נשא בנאומו באו"ם לפני שנתיים. את קלונה של ישראל בנוגע לרצח העם שהיא מבצעת נשאו כבר מאורות מוסריים נעלים לפניו, ובהם ארדואן, אסד ונשיא ניקרגואה דניאל אורטגה. בגנותה של הגזענות הנוראה המפעפעת בנו מכף רגל ועד ראש השיחו כבר עד כלות מיטב כוחות השמאל הרדיקלי המקומי. על פשעי המלחמה שישראל מבצעת בפלסטינים והטיהור האתני שהיא מכינה להם כבר התריעו עשרות אנשי אקדמיה מקומיים מהשמאל בעצומה שפרסמו בעיתונות ב-2003.

אבו מאזן, כמעט כקודמו, ממשיך להקפיד היטב, לפחות מאז הסכם אוסלו ב-1993, על הצעידה הטקטית במסלול הכפול - זה שמיועד לאוזניים ישראליות, יהודיות ואמריקניות מזה, וזה ששמור לזירה הפנים-פלסטינית, הפנים-ערבית והגלובלית (בעיקר באו"ם). כך, אחרי שהבין כי עבודת הדוקטורט שלו מ-1982 - שבה הכתיר כ"שקר מופלא" את המספר "6 מיליון" - עומדת לו לרועץ, הוא טרח לשלם את מס השפתיים המתבקש ולהסביר לגופים ישראליים ויהודיים כי השואה הייתה פשע נורא נגד האנושות ושהוא כמובן אינו מכחיש שואה.

ברוח זו, אחרי שב-2001 הוא הבהיר לקהל שומעיו הפלסטיני בעזה כי "ישראל ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כשחתמה על הסכם אוסלו", הוא נאלץ לספק לשוחריו הישראלים את מילות המפתח האלמותיות הכה חביבות עליהם: "אני מחויב כל כולי לשלום". כך היה גם בעקבות דבריו בשלהי 2008, כי "דרכם של השאהידים ערפאת, אבו ג'יהאד, ג'ורג' חבש וגם אחמד יאסין היא זאת שאנחנו מוקירים".

"יש לך ארבעה מיליון פליטים, שכולם יצאו מאדמת פלסטין ההיסטורית וזכותם לשוב לבתיהם", קבע באוגוסט 2001 אבו מאזן בראיון לעיתון "אל-איאם". היה זה פחות משנה אחרי שהראיס הקודם סירב להצעות ברק בקמפ דיוויד וטאבה וכשש שנים לפני ועידת אנאפוליס. ועידה שבה אבו מאזן עצמו דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת של אולמרט, תוך שהוא מסכם בלקוניות את רשמיו מאותה הצעה, שהדהימה אפילו את קונדוליסה רייס בנדיבותה: "הרשות הפלסטינית דחתה את ההצעה הישראלית להסדר, שכללה ויתורים פלסטיניים בסוגיות ירושלים והפליטים".

וגם בנאום האחרון היה משפט אחד בעניין השיבה, שנבלע קמעה ברצף הבדיות והכזבים לגבי מעשיה וכוונותיה של ישראל, והיה חלק מנימוקיו לשבירת הכלים וההחלטה ללכת למועצת הביטחון: "במשא ומתן, למרבה הצער, ממשלת ישראל אמרה את עמדתה האמיתית ולפיה היא מתנגדת לזכות השיבה".

מעבר לסגנון הערפאתי והחמאסי, האופן שבו חשף אבו מאזן את הממצא המדהים לגבי התנגדות ישראל לזכות השיבה, שלדידו אינה פחות מאבן נגף בלתי מתקבלת על הדעת, מעידה עד כמה עמוקה התהום בין הצדדים. לא פחות מכך התברר עד כמה נלעג ומופרך "הגילוי" המרעיש והמתמשך של השמאל הישראלי כי חזרה לגבולות 67' והקמת מדינה פלסטינית יביאו אותנו למנוחה ולנחלה ולקץ הסכסוך.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il