"יד ראשונה מסופר": אפשטיין כתוהה הנצחי

אלכס אפשטיין הוא בראש ובראשונה סופר מעניין משום המהלכים הדינאמיים שהוא מבצע כאמן. כבר שני עשורים שהוא חוקר בספריו אופני ביטוי שונים, סגנונות כתיבה, ז'אנרים ומבנים נרטיביים, ובמידה רבה ניתן לומר שכל ספר שלו שונה מקודמו. הוא גם מחלוצי ז'אנר הקצרצרים - סיפורים שיכולים להיות באורך של שתי שורות בלבד, למשל, וחלוציות נוספת נרשמה לזכותו כשפרסם לפני שנתיים את ספרו "לקסם הבא אזדקק לכנפיים" בפייסבוק.

בנוסף, אפשטיין הוא תומך נלהב של ספרות המתפרסמת במדיום דיגיטלי, ולא אחת הביע תרעומת על כך שבתי ההוצאה לאור בישראל חוששים ואף מסרבים לצעוד קדימה אל עידן המסכים למיניהם.

"יד ראשונה מסופר". גרסה דיגיטלית אל מול גרסה כתובה

את ספרו החדש, "יד ראשונה מסופר", המורכב מ-100 סיפורים קצרצרים (ותפילה אחת), לצד המהדורה הדיגיטלית שבה פורסם הספר, מציע אפשטיין גם במהדורה מוגבלת שתיכתב בכתב ידו. כך הוא מבקש להתחקות אחר שם הספר, ולהפוך את הספרים שאינם דיגיטליים לייחודים, ללא משועתקים, לאישיים. מהלך זה, כמו רבים אחרים לאורך הקריירה הספרותית שלו, ממקמים את אפשטיין כנסיין ספרותי, כבעל מלאכה שבוחן שוב ושוב את הספר כתופעה תרבותית, ככלי משחקי, כאמנות שלה פנים רבים.

העניינים שהוזכרו לעיל אינם חיצוניים לחלוטין לתוכן הספר עצמו, ויש להזכיר אותם על מנת לקבל תמונה מקיפה של אופי יצירתו של אפשטיין. חלק ניכר מהטקסטים שמופיעים ב"יד ראשונה מסופר" פורסמו בעיתון "הארץ" ובעמוד הפייסבוק של אפשטיין. מלאכת הליקוט של הטקסטים והבחירה לאגד אותם בספר, אינה דומה בהכרח לאסופת סיפורים קצרים שחלקם פורסמו קודם לכן בכתבי עת, בעיקר בכל הנוגע לפרסום מוקדם ברשת החברתית.

הדוגמה המובהקת לכך היא הקצרצרים שבכותרתם מצוין נושא כלשהו "כפי שהסביר לי ילד בן חמש" (למשל: סמנטיקה, פיזיקה ופילוסופיה, הבריאה). בטקסטים אלו מנוסחים דיאלוגים בדיבור ישיר של אב ובנו (ניתן בהחלט לשער שמדובר בשיחות אמיתיות), שבהם תשובות מחוכמות, מקוריות, תמימות ושנונות של הילד.

כולנו מכירים את הסטאטוסים שמפרסמים הורים בפייסבוק, שבהם דיאלוגים כאלו שילדיהם מצוטטים בהם. בין אם התבצעה עבודת עריכה של אפשטיין לדיאלוגים האמיתיים ובין אם לא, ואפילו אם האלו מומצאים - הכללתם בספר ושליפתם מהרשת החברתית, מבקשת להציגם כטקסט ספרותי לגיטימי, כיצירת אמנות. בכך פותח אפשטיין את הדיון הידוע והבלתי נגמר לגבי כיצד נקבעת יצירת אמנות: האם מתוקף הימצאותו של אובייקט מסוים במוזיאון הוא נחשב לאמנות? במקרים אלו, אפשטיין מתפקד גם כאוצֵר. הוא בוחר אלו דיאלוגים עם הילד לשבץ בספר, ממקם אותם בקונטקסט רחב יותר, ויוצר הקשרים בין התכנים המובעים בהם - לרעיונות המופיעים בטקסטים אחרים בספר.

הצורה הספרותית שבה מתמקד אפשטיין היא כבר בגדר עובדה מוגמרת, והעיסוק בה נהיה נדוש במידה מסוימת, משום שהיא תופסת את מקומו של התוכן. אולם לא ניתן באמת להפריד בין הצורה לבין התוכן. הקצרצרים של אפשטיין - כסוגה ספרותית - מבקשים לתמצת תובנות, אבחנות, ושאלות בלתי פתורות לגבי נושאים הנוגעים לזמן, מרחב, חלל ורגשות. ומתוך הפער בין עומק ורוחב התמות והצורה התמציתית, נולד האפקט הרגשי והדרמטי.

מהטקסטים שלו עולה בעיקר דמות של מתבונן סקרן, תוהה נצחי, השולח את מבטו הרחק מעלה, אל עבר הכוכבים והעתיד הלא-נודע, אך גם שולח מבט אחורנית אל מיתולוגיות, תבניות חברתיות והתנהגותיות מקובעות, ואל עבר ילדותו שלו. הוא נע ללא הרף בין הזיכרונות הפרטיים וחוויות ההווה האישיות, לדפוסי רגש אוניברסאליים ולניסוח של חברה עתידית, טכנולוגית בעיקרה, הנמצאת במתח מתמיד עם אותם דפוסים רגשיים. לפיכך, אותה "יד ראשונה מסופר" באה לידי ביטוי גם בתכנים ובאופן העיצוב שלהם. אפשטיין מצליח להעביר תחושה של טריות; מעין מבע ספונטני המתפרץ מתודעתו ומנפשו של הסופר במקטעים תחומים אמנם, אך גם קשורים זה בזה בנימה, בדחיסות הרעיונית ובאי-המושלמות שלהם.

כיוון שאפשטיין אינו בונה נרטיב ליניארי או עלילה מתפתחת,

הקצרצרים שלו נדמים כהבלחות של תודעה המעוצבת לרוב כתהיות או כאגדות קצרצרות (שציונן כקצרצרות בכותרת מיותר, לדעתי) היוצרות מערך סימבולי בין העבר וההווה והפרטי, לבין העתיד והאוניברסלי. חלק ניכר מהטקסטים עוסקים בספרות, בקריאה ובכתיבה. אלו לעתים יהיו קשורים באופן רופף למדי (אולי לכאורה) לכותרת - שלא פעם היא דרמטית ואפילו גרנדיוזית.

אבל הפער הזה, על אף שהוא יכול להיתפס כמגוחך, דווקא מעורר חיוך, ומכניס נימה אירונית והומוריסטית לסיפורים, גם לקודרים שבהם. אפילו כשאפשטיין כותב טקסט רגשני, האהבה העזה שלו לספרים ולמקום שלהם בחיי הנפש ובחיים הממשיים של דמויותיו, מעוררת הנאה גדולה אצל הקוראים. כך גם החיבור בין טקסטים העוסקים בעתיד טכנולוגי או טקסטים המשלבים קישורים ל-youtube או טקסטים הכתובים במעבד תמלילים - לעולם האגדה, המיתולוגיה והסיפורים המשפחתיים, יוצר מערך רגשי בלתי מבוטל בהשפעתו על הקוראים.

כמתבונן תמידי הוא גם בוחן כל הזמן את תפקידן של המילים, ומתנסה במבעים שונים כדי לנסות וללכוד - ולו לרגע - את תמצית הווייתו של האדם הכותב, שמצד אחד נמצא ספון בחדרו מול מסך המחשב, ומצד שני - יש ביכולתו לנוע בחופשיות בכל מקום וזמן.

חלק מהטקסטים הקצרצרים של אפשטיין יפים ופיוטים מאוד, אחרים סנטימנטליים, אחרים ביקורתיים. לא כולם אחידים ברמתם, אבל כמכלול הם מאפשרים צלילה לתודעתו ונפשו של סופר, כמעין הצצה לאופן שבו נבנית מחשבה או שנבנה סיפור. וזוהי הצצה מעניינת ובעלת ערך גדול.

"יד ראשונה מסופר", מאת אלכס אפשטיין. הוצאת אינדיבוק. 124 עמ'.