"תמיד ידעתי שיהיה לי סרטן. ויום אחד הוא בא"

תמיד ידעתי שיהיה לי סרטן. זאת הייתה מעין ידיעה פנימית עמוקה. בדיוק כמו שידעתי שיהיו לי שלוש בנות ועוד ידיעות שהפכו למציאות. Be careful what you wish for it might come true, אומר המשפט המפורסם.

ביולי 2011 "נעתר" היקום לבקשתי, אחרי מספר חודשים שבהם הרגשתי שמשהו בגוף מאותת לי. אני לא יודעת להגדיר מה זה היה בדיוק, אבל אני זוכרת שאמרתי לחברה שמשהו אצלי לא בסדר. ניגשתי לכירורג שד לבדיקה שגרתית, הוא מישש את הציצי וגם את הצוואר, ומיד הפנה אותי לאולטרסאונד ולבדיקת תקינות בלוטה.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

מתמודדים עם סרטן:

רויטל חלתה בסרטן 4 פעמים - ועכשיו גם בנה

התבשרת שיש לך סרטן: איך מתמודדים עם זה?

"הרופאים נתנו לי חצי שנה - ואני עדיין כאן"

דווקא בבדיקת הדם הערכים של פעילות בלוטת התריס יצאו תקינים, אבל באולטרסאונד נצפה גוש. כולם מיהרו להרגיע אותי שמרבית הגושים בבלוטה נמצאים שפירים, ובכלל אין לנו היסטוריה של סרטן בבלוטת התריס במשפחה. אבל לבי ניבא לי רעות.

"הרגשתי שמשהו בגוף מאותת לי". חגית אברון ובתה

"מהבור הזה את עוד תצמחי"

לאחר מספר דקירות כואבות בצוואר, בישרה לי ברוך המלאך בדמות ד"ר גלית אביאור שאכן מדובר בגידול סרטני. בעודי שוקלת אם לשים קץ לחיי בו במקום (אם אני כבר בבית חולים), היא תפסה את ידי, הסתכלה לי עמוק אל תוך הנשמה ואמרה משפט שייזכר לדיראון עולם: "מהבור הזה את עוד תצמחי". אהה, אמרתי בלבי והתחלתי לבכות. בהיסטריה, אלא מה.

אני חושבת שלראשונה בחיי הרגשתי פחד אמיתי. חוסר ידיעה, פחד מהכאב ומהניתוח ואימה מאיבוד שליטה. המקום שבו החיים עוברים להתנהל על פי פסקול שמישהו אחר מתקלט.

אני זוכרת את הדרך הביתה, תוהה למה אנשים בכלל מסתובבים ברחובות. אוכלים, מחייכים, עובדים. איך ייתכן שהשמש זורחת כאשר בישרו לי הרגע את הנורא מכל?

בינתיים בבית, התכנס מעין חמ"ל. עליי פקדו לרחם על עצמי כמה שארצה, ובינתיים מועצת החכמים ברשות בעלי המסור ערכה התייעצויות, עשתה אודישנים לרופאים וגם בחרה מפיקה לאירוע: חברתי הטובה גלית. "עד אחרי החגים הפרשה מאחורינו", היא קבעה עובדה בשטח ומיהרה לתכנן עם בעלי את התקופה הקרובה.

דווקא הייתי מעוניינת לרחם על עצמי, אפילו מאוד. סרטנים של אחרים לא עניינו אותי. זה עתה ילדתי את בתי השלישית, קיבלתי תוכנית ברדיו שכבר הבנתי שלא תקרה, וגם עשיתי את טעות חיי וקראתי קצת חומרים באינטרנט. היה כתוב שם שיש מעל 90% סיכוי לריפוי, אבל אני כמובן בחרתי לקרוא על אודות אותם 10% שלא החלימו.

לא עזר גם הספר "אשמת הכוכבים" שקראתי ושעסק בחולה סופנית בסרטן בלוטת התריס. מכרה שנונה במיוחד, בוגרת המחלה, הבטיחה לי חגיגית שהסיכוי שלי למות גבוה יותר אם אקפוץ ממגדל האשפוז באיכילוב מאשר מהסרטן הספציפי הזה. אבל אני מיאנתי להתעודד. בצר לי, פניתי לחברתי המתקשרת ענת, ויחד התכנסנו לנסות ולהבין מה פשר "המתנה" שקיבלתי. שהרי כזכור, אני זימנתי אותה.

שאלתי: "מה הלמידה שלי בתקופה זאת, ועל מה עליי לוותר"? התשובה הייתה ארוכה וכללה הוראות הפעלה רבות ומפורטות, כולל מה עליי לאכול וכיצד לנהל את שגרת יומי במהלך התקופה. אבל המסר בשורה התחתונה היה מפתיע, או שלא: "חרדת המוות המתלווה לחולי זה, היא זו שמאפשרת לך להטמיע את הידיעה שכל עת היא העת הנכונה לחיות את החיים מתוך תחושה של מלאות ולנתב אותם למקום מדויק יותר בעבורך".

האמת? קצת נפגעתי. אני, ששברתי את כל הכלים והמוסכמות. אני שעזבתי קריירה מבטיחה בפרסום לטובת הגשמת חלום הזוי של הסתובבות בין בתי קפה וצימרים. אני שנפרדתי מבעל מסור וחלום יפה של בית בפרברים. אני צריכה לנתב את החיים למקום מדויק יותר? אולי עליי לחיות חיי פרישות לטובת האנושות? להתנדב בבתי יתומים בקמבודיה או לחזור בתשובה?

"הייתי מעוניינת לרחם על עצמי". אברון

"פס הייצור של המחלה"

בינתיים, הצטרפתי "לפס הייצור של המחלה". בדיקות לפני ניתוח, מכונים, בדיקות אולטרסאונד נוספות כדי לוודא שהגידול לא התפשט לבלוטת הלימפה הסמוכה והכנה נפשית לניתוח. בכל התקופה לא הרגשתי חולה, אף לא לרגע קל. אפילו קיוויתי בסתר לבי שכל העניין יסתבר כטעות ואשוב לחיי. גם הסגל הרפואי שסבב אותי לא השתמש במינוח "חולה" אלא פציינטית, מה שפסיכולוגית הקל מאוד את ההתמודדות ותרם לתחושת היכולת להבריא.

בעודי עושה את דרכי בנבכי המסדרונות הרפואיים, גיליתי גם כמה דברים שהקלו עליי בהמשך. למשל שיש בתי חולים בארץ כמו "הלל יפה", שם הייתי מטופלת על ידי צוות נהדר, שבו סרטן בבלוטת התריס מטופל במחלקה האנדוקרינולוגית ולא האונקולוגית, כמו בבתי חולים אחרים. לכאורה פרט שולי, בפועל זה דרמטי לבוא למרפאה אנדוקרינולוגית ולא לחכות בתור עם חולים אונקולוגים.

הניתוח עצמו היה אמור להיות פשוט, אך הסתבך משום שהגידול פרץ את גבולות בלוטת התריס - פרט שנשמע בהתחלה תמים והסתבר כברוך גדול. מספר ימים לאחר הניתוח בישר לי המנתח שלצערו הוא נאלץ לכרות לי את העצב החוזר של אחד ממיתרי הקול. קלינית: מיתר קול משותק, מעשית: קול צפצפני וצרוד, שאינו מתאים למי שאמורה לשדר ברדיו, להרצות ובאופן כללי לקשקש את עצמה לדעת.

היה לי הרבה זמן לשתוק ולחשוב על ההשלכות בבידוד בן שבועיים, שנכפה עליי בעקבות טיפול ביוד רדיואקטיבי. משך הבידוד נקבע לפי כמות היוד שמקבלים. ככל שהכמות גדולה, זמן הבידוד ממושך יותר. זו תקופה שהסתברה כחוויה כמכוננת עבורי, כמי שלא הייתה דקה לבדה בימי חייה.

לסיכום התקופה, הגיע השלב הכי מפחיד מבחינתי: בדיקת ה-Pet CT, שסרקה את גופי במטרה לגלות שהוא נקי מתאים סרטניים, בדיקה שיש לחזור עליה שוב לאחר חצי שנה, ולאחר מכן להיות במעקב אנדוקרינולוגי משולב באולטרסאונד תקופתי. לחיי התווסף מלווה חדש וקבוע - כדורי אלטרוקסין שעליי ליטול מדי בוקר כל החיים. אני מודה שאת זה ואת הצלקת קיבלתי כתוספת חדשה ולא טורדנית לחיי החדשים-ישנים.

להאמין שהכל יהיה בסדר

בכל הזמן הזה הקפתי את עצמי באנשים אהובים, שליחי אור של ממש. החל מאמא שטיפלה בתינוקת החדשה, בבעל הטוב, באחותי ובגיסי שהפעילו את כל יכולתם הרפואית-מקצועית, גיסתי שבאה לבשל לי אוכל טעים, חברתי החרדית מירי שהתפללה עבורי, וכמובן שפע חברות בלב ובנפש.

לפעמים היו שליחי האור אנשים "אקראיים" - טכנאי אולטרסאונד אמפתי במיוחד בבית החולים בני ציון שבחיפה, פרופסור ידוע, קולגה לעבודה ברדיו שמדי יום התקשר להבטיח לי חגיגית שאם יקרה לי משהו הוא מחזיר את הדיפלומה שלו, קשישה שנשבעה לי שהיא רואה אותי תוך שנה בפריז (ואכן כך היה) ורופאים ורופאות מהמשובחים והרוחניים שפגשתי. מחקר ידוע מראה שאנשים מאמינים מתמודדים טוב יותר עם תהליכי מחלה, לכן הקיפו את עצמכם רק במי שגורם לכם להאמין שהכל יהיה ממש, אבל ממש, בסדר.

חצי שנה של עבודה קשה אצל קלינאית התקשורת המופלאה פרידה קורנברד, והקול שלי חזר לעצמו משודרג. חזרתי לדבר בבהירות ובעוצמה אך בגוון רך ועגול יותר. לפעמים, כשאני קצת מהססת וחושבת בלבי מה הייתה עונה חגית שלפני הסרטן לעומת עכשיו, אני מעבירה יד על הצלקת וקולי קורא בעוז.

חברה בוגרת המחלה אמרה לי שלמרות שייראה לי שחיי לא יחזרו להיות כפי שהיו לפני כן, בסופו של יום מדובר בקלישאה. אותן פרופורציות שכולם מדברים עליהם נשכחות כלא היו לעומת כיור מלא בכלים או סתם בוקר מעצבן. אבל שלוש שנים אחרי, אני מרגישה שחיי בכל זאת התפתחו מהמקרה. בין שרוחנית, פיזית או כמובן רגשית.

הכותבת הנה מחברת רבי מכר ובעלת אתר הפנאי חגית אברון