החדש של תום יורק: קופסאות של האתמול
תום יורק מציע את אלבומו "Tomorrow's Modern Boxes" להורדה בתשלום סמלי. עמי פרידמן חושב שמדובר בחזרה למודל שלא מתאים ליורק לקדם. והמוזיקה? לא טובה אפילו כמתאבן לפני האלבום הבא של רדיוהד
אם נכנסתם לקרוא את הטקסט הזה, סביר להניח שאתם כבר מכירים את נסיבות יציאתו של "Tomorrow's Modern Boxes", אלבום הסולו החדש של תום יורק, והשני שלו מאז "The Eraser" מ-2006. למי שלא נמנה עם עוקביה הנאמנים של רדיוהד נספר רק כי "הקופסאות המודרניות של המחר" שהפיק נייג'ל גודריץ' (ממש כמו את האלבום הקודם) אכן נאמן לשמו, במובן שהוא מתמייר לדבר איתנו עתידית שוטפת, ומנסה להמציא את הגלגל שוב - או לנסות להניע אותו בדרך חדשה.
A brain in a bottle - הסינגל הראשון מתוך האלבום
האלבום החדש של תום יורק יוצא בהפתעה, ממש כמו זה האחרון של להקתו שלו; האלבום הכפול שהוציאה ביונסה בסוף השנה שעברה, או זה שירתה לאחרונה יו-2 לעולם ולכל מכשיר אייפון. אלא שבניגוד לבונו ושות' ש"העניקו אותו במתנה" לכל משתמשי אייטיונז בין אם רצו בו ובין או לא, סולן רדיוהד מציע אותו במחיר שווה לכל נפש באמצעות שיתוף פעולה עם ענקית ההורדות "ביטורנט". לא עניין מובן מאליו כבר, בעידן בו שירותי הסטרימינג המוזיקליים תופסים תאוצה ומשנים לחלוטין את כל תפיסת הצרכנות והרכוש המודרנית.
כלומר, תום יורק - האיש שהציע למכירה את "In Rainbows" רק לפני שבע שנים באיזה מחיר שרק תבחרו לשלם עבורו, האדם שחזה מהפיכות מוזיקליות שלמות עוד בעידן בו נאפסטר נחשבה לאימת תעשיית המוזיקה העולמית, רוצה בעצם לקחת אותו לנסיעה ברוורס - בחזרה אל ימי האחזקה של מוזיקה כרכוש ואל שיטת התשלום פר-מוצר?
מצד אחד - מדובר בהשבה מסוימת של הכוח אל המוזיקאים, ובניסיון להעיר לחיים את תעשיית המוזיקה ש"ויתרה על מכירת אלבומים", כפי שציינו יורק, גודריץ' ומנכ"ל "ביטורנט" מאט מאסון, בהודעה שהועברה לעיתונות עם הוצאת האלבום. מצד שני - מדובר בחזרה אל מודל כלכלי שפשוט לא מתאים ליורק לקדם.
אבל יש לנו אלבום שלם של שמונה קטעים לכתוב עליו, וזה העיקר פה, נכון? ובכן, לא בטוח. שכן גם אם לרגעים "TMB" אכן מצליח לעורר רגש או לעניין ברגעים מסוימים – וזה קורה למשל בב-"Truth Ray" וב-"Nose Grows Some" היפהפה, ניכר שהרעיון שמאחוריו גדול ממידותיו של זה המצוי בתוכו.
אלו מכם שחיכו לבשורה מוזיקלית חדשה יאלצו למצוא אותה בהבנה שתום יורק חזר סופית אל חיק המכונות, למי שזקן מספיק בכדי לזכור את "The Bends" או את אותו "In Rainbows" שפלירטט שוב עם גיטרות. לא, יורק 2014 הוא למעשה יורק של 2013 והפרויקט האלקטרוני האקספרימנטלי שלו "אטומז פור פיס".
"Pink Station" מתחיל מסקרן אך הופך רפטטיבי וחופר ככל שהדקות עוברות, "The Mother Lode" לא מסקרן במיוחד ונשמע כמו גנריקת רדיוהד מהסוג שבדרך כלל מוצא את עצמו באסופות בי-סיידס. "There Is No Ice (For My Drink)" , לעומת זאת, הוא מסוג הטראקים שדינך ללכת לאיבוד בהם, במידה והשתמשת בעזרים הנכונים בעת ההאזנה כמובן, אחרת מדובר בלא יותר מצלילי שגיאה ממוחשבים שהובאו לעולם במטרה להטריף אותך.
זה הזמן להסביר שבעוד שכותב שורות אלו תמיד העדיף את הרדיוהד שלו מלודיים ואנושיים יותר, גם בהשוואה לחומרים שהוציאו מאז שנות האלפיים, מדובר בלא יותר מאלבום מינימל טכנו גנרי למדי. "זהו ניסוי על מנת לראות אם המבנה המכני של המערכת (ביטורנט וההורדה בתשלום) הם משהו שהציבור הכללי יוכל להבין", נכתב באותה הצהרה/מניספט לעיתונות שיורק וגודריץ' הוציאו. "זה מאפשר לאנשים הללו שיוצרים מוזיקה, וידאו או כל תוכן דיגיטלי – למכור אותו בעצמם. זוהי עקיפה של שומרי הסף מטעם עצמם. אם זה יעבוד, כולם יוכלו לעשות בדיוק מה שעשינו".
וזה בדיוק העניין - כולם יכולים. אבל לא זה האלבום שיוביל את בשורת המוזיקה ואופן צריכתה בעשור הקרוב. למעשה, זה אפילו לא אלבום טוב כמתאבן לפני האלבום הבא של רדיוהד, שחבריו מרמזים עליו לאחרונה לא מעט, וזה בטח לא אלבום שיוביל מהפיכה.
לפנייה לכתב/ת 
