הרצח והאשמה: "אמרתי לרבין 'לא תצטער'"
שלמה להט היה זה שארגן את העצרת ב-4 בנובמבר 1995 ושכנע את רבין לבוא. הוא התייסר על כך עד מותו. "אני לא משתחרר מהאשמה", אמר. הבוקר אמרה דליה רבין ל-ynet: "אף אחד מאיתנו מעולם לא חשב לכעוס עליו חס וחלילה כי העצרת הייתה כל כך מוצלחת ורבת משתתפים וגרמה לאבא שלי כל כך נחת"
ב-19 השנים האחרונות לפני שהלך לעולמו הבוקר (ד') היה אירוע אחד שרדף את שלמה (צ'יץ') להט, טרד את מנוחתו וייסר אותו ברגשות אשם שלא הרפו. להט, כאיש פרטי, היה זה שארגן את עצרת התמיכה ביצחק רבין ובתהליך אוסלו, שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל ב-4 בנובמבר 1995. מעבר לטלטלה שגרמו היריות של יגאל עמיר למדינה שלמה, הייתה להן גם משמעות טרואמתית ללהט ברמה האישית.
דליה רבין ספדה ללהט בשיחה עם ynet וסיפרה על העצרת ההיא: "הוא היה אז ראש המועצה לשלום וביטחון והוא היה ממש הרוח החיה מאחורי ארגון העצרת. יחד עם עוד שניים נוספים, הם הרימו את העצרת הזאת ודחקו באבי להשתתף בה. אבי היה מעט מסויג כי הוא פחד שלא יבואו מספיק אנשים ושזה יתפרש כחוסר תמיכה מספקת בציבור מחנה השלום וההמשך ידוע. העצרת הייתה מוצלחת מאוד והסוף מאוד טרגי. נפגשנו הרבה מאז, הוא היה ממש היזם של מרכז רבין. כל הרעיון של הקמת המרכז והמיקום שלו הייתה יוזמה של צ'יץ'. אני רק יכולה להגיד כי אף אחד מאיתנו מעולם לא חשב לכעוס עליו חס וחלילה, כי העצרת הייתה כל כך מוצלחת ורבת משתתפים וגרמה לאבא שלי כל כך נחת. באמת באמת אם יש מישהו שלא היה אשם ברצח הזה - זה צ'יץ'. אמרנו לו את זה פעמים רבות. הוא היה בן בית ובקשר הדוק עם אמי, ואני מאוד מצטערת על לכתו. הוא היה אחת הדמויות הדומיננטיות, היצירתיות ובעלות החזון בעיר תל אביב, והרבה דברים שמהווים מוקד תרבותי היום וחברתי הם פרי החזון שלו".
את העצרת הוא ביקש לקיים על רקע התגברות הטרור הפלסטיני והמחאה המחריפה והולכת של הימין בישראל בשנים שאחרי חתימת ההסכמים מול יאסר ערפאת. זה היה שנתיים אחרי סיום כהונתו האחרונה כראש עיריית תל אביב. שבועיים לפני כן אמר להט, שעמד בראש המועצה לשלום וביטחון: "החלטתי לארגן את ההפגנה על רקע האלימות המילולית של הימין והעובדה שהרוב הדומם התומך בהסכם אינו בא לידי ביטוי".
לאחר הרצח וההלוויה הוא נפגש עם האלמנה לאה רבין בבית הקברות, וב"ידיעות אחרונות" צוטטה השיחה ביניהם. "שמעתי שבכית, אבל אתה לא צריך להרגיש אשם", אמרה לו רבין. "זה נגזר עלינו. חמור כזה יכול לעשות את זה בכל מקום. העצרת הייתה נהדרת". להט חיבק אותה ארוכות וענה לה: "הוא כל כך נהנה, פתאום הוא גילה שכל כך אוהבים אותו, ואז זה נגמר".
לקראת יום השנה החמישי לרצח כתב צ'יץ' ל-ynet על התחושות שלא הרפו ממנו: "עד היום אינני משתחרר מהאשמה שאני לוקח על עצמי, על כך ששכנעתי אותך בצורך לקיים את העצרת למען שוחרי השלום ולבקש ממך שתבוא לדבר. על שאמרתי את המלים: 'יצחק, אני מתחנן בפניך, אתה לא תצטער'. היית תחת טרור איום, קראו לך רוצח, נאצי, התמונות בכיכר ציון, המכות האלה שרצו להכות אותך במכון וינגייט, ההפגנות מול ביתך בימי שישי".
ביום השנה לרצח ב-2001 הוא התראיין על הנושא ל"ידיעות אחרונות" וחזר על כך שאינו סולח לעצמו על ארגון העצרת. "הזמן שחלף מאז לא משכיח," הוא אמר, "להיפך. ככל שעוברות השנים ומגיע יום השנה לזכרו, או כשאני מתקרב לכיכר, התמונה לא עוזבת אותי. הרצח הזה אוכל אותי. זה פשע שהעם היהודי לא יסלח לעצמו עליו עד אחרית ימיו. חלאה אחד, שייצג הלך רוח של חלק קטן באוכלוסייה, עשה פשע נורא. ולשאלה אם למדנו את הלקח, תשובתי היא שלא. ברגע שנחליט לאשר הקמת מדינה פלסטינית, או שבלית ברירה נצטרך להוריד התנחלויות, יהיו רציחות, ולא רק אחת. אני חושש ממה שיהיה. לא למדנו לקח מרצח רבין ואין לי ספק שרצון הרוצח ניצח."
"הכבשה השחורה" של הליכוד
הקריירה הפוליטית של להט החלה מיד אחרי שחרורו מצה"ל, ב-1973. הוא הצטרף למפלגת הליברלים, שרצה לכנסת ברשימה משותפת יחד עם חירות כמפלגת הליכוד, אבל דעותיו המתונות הציבו אותו כחריג בנוף. הוא היה אחד מארבעת אלופי צה"ל שהליכוד צירף לשורותיו – יחד עם אריאל שרון, עזר ויצמן ואברהם יפה. הוא החזיק בדעות יוניות יחסית אליהם, וגם לא מיהר להיכנס לפוליטיקה הארצית.
שנה אחר כך, כשהפך לראש העיר תל אביב, קרא להט לפירוק הרשימה המאוחדת וריצה נפרדת של הליברלים לכנסת. בהמשך הוא שקל בכובד ראש את האפשרות להתמודד על ראשות המפלגה, ובראיון ל"ידיעות אחרונות" ב-1981 הוא הביע שאיפה "להגיע למנהיגות לאומית. אני רוצה להקדיש עצמי רק לנושאי פנים, חברה וכספים. עם כל הצניעות אני חושב שאני אחד האנשים הטובים שיכולים לעשות הרבה בתחומים האלה".
בראיון ב-1984, אחרי מלחמת לבנון וועדת כהן, הוא נשאל אם הוא חש בנוח לשבת בליכוד שאריאל שרון על צמרת ההנהגה שלה. "אנחנו חברים כבר שנים רבות ואני מרגיש נוח בחברתו, אך אינני מזדהה עם עמדותיו המדיניות", ענה להט. "לכן אמרתי שאני רוצה במפלגה ליברלית, שבה יש מגוון של דעות ואשר בה אוכל להביע את דעותיי נגד סיפוח יהודה ושומרון, נגד תופעת ההתנחלויות". עם זאת הוא הוסיף: "אני רוצה להישאר ראש עיריית תל אביב כמה שיותר זמן. אין לי שום פרטנזיות לשבת בכנסת או בממשלה".
ב-1989 פגש צ'יץ את אייבי נתן, שריצה באותם הימים עונש מאסר על פגישותיו עם מנהיג אש"ף יאסר ערפאת. הוא הבטיח לפעול בקרב חברי הליכוד כדי לבטל את "החוק הדרקוני", כלשונו, שעל פיו נשלח נתן למאסר. חודשים ספורים לאחר מכן התבטא באופן חריג ופומבי כשהצהיר בפני כתבים: "אני מוכן לדבר עם אש"ף, ואם לקרוא לילד בשמו, עם יאסר ערפאת, אם הדבר יביא לשלום. ההידברות עם אש"ף היא אמצעי להביא את השלום ומי שיביא את השלום הוא רק הליכוד, כפי שעשה בגין ב-1977".
כשראש העיר הרצליה, אלי לנדאו, התבטא בזכות מו"מ לשלום עם אש"ף והפלסטינים ועמד בפני הדחה מהליכוד, איים צ'יץ שישקול חברותו במפלגה. הח"ד הצעיר דאז צחי הנגבי טען ש"צ'יץ ולנדאו הם הכבשה השחורה של המשפחה בליכוד".
הקרע בין להט לליכוד העמיק והלך כשהוא יצא להגנתו של יצחק רבין, שהותקף בבחירות 92' על הרגלי השתייה וההתמוטטות לכאורה שחווה ערב מלחמת ששת הימים, וכינה אותה "מעשה נבלה".
באותה שנה, בראיון לדן שילון לקראת פרישתו מראשות העירייה, נשאל צ'יץ מדוע נשאר שנים כה רבות בליכוד לנוכח עמדותיו. על כך השיב: "כשנכנסתי לליכוד הליכוד לא היה קיים. נכנסתי למפלגה הליברלית. היו לי ויכוחים קשים עם מנחם בגין ז"ל בביתו בתל אביב. הוא צעק עליי עד כדי כך שאשתו עליזה דרשה מאיתנו להפסיק מאימת השכנים. האמנתי בתפיסה הכלכלית-חברתית של הליכוד".
הוא הכחיש את הטענה שניהל פלירט עם מפלגת העבודה: "זה שקר נתעב". לגבי המועמדים לראשות הליכוד, לאחר יצחק שמיר, אמר צ'יץ כי הוא "מתלבט בין בנימין נתניהו לבני בגין".
על רקע תהליך אוסלו מונה להט ליו"ר המועצה לשלום וביטחון והפך מזוהה עם מחנה השלום ולתומך בראש הממשלה יצחק רבין. הוא קרא לנשיא ויצמן למתן את האווירה האלימה של מה שכינה "אויבי השלום" ולהתבטא נוכח תמיכתו באוסלו ב'. בנובמבר 95', כאמור, חש שאיננו יכול עוד לשבת בשקט נוכח האלימות של מתנגדי ההסכם, והרים על כתפיו את העצרת.
לפנייה לכתב/ת 
