האפשרות הבודדת לרגיעה עם הפלסטינים
נתניהו חושב על ועידה אזורית בסגנון מדריד - אבל כישלונה מובטח מראש ויוליד הסתבכות. אז מה בכל זאת כדאי לו להציע לאובמה כדי להרגיע את הזירה הפלסטינית? דרוש הסכם ביניים ארוך טווח
ארה"ב חייבת להוכיח לבעלות בריתה הערביות והאירופיות שהיא אינה אויבת האיסלאם, אלא רק של הגרסה הקיצונית והברוטלית שלו. אפילו מעצמה כמו ארה"ב זקוקה לאשראי של לגיטימציה בינלאומית ואזורית שעה שהיא מפציצה יחד עם הערבים המתונים והאירופים את דאעש בעיראק ומחמשת את המורדים בסוריה. לכן הדבר האחרון שאובמה רוצה הוא להטיל וטו במועצת הביטחון על הצעת ההחלטה שיוזם אבו מאזן שקוראת לסיום הכיבוש תוך שלוש שנים.
בקיצור - ארה"ב צריכה היום לשלם במטבע ישראלי-פלסטיני את מחיר הקואליציה של המדינות הערביות ה"מתונות" הנלחמת לצדה.
דבר דומה עשה הנשיא ג'ורג' בוש האב במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, אז היה ראש הממשלה יצחק שמיר מוכן לשתף פעולה עם האמריקנים. הוא ביקש לסלק את סדאם חוסיין וצבאו הגדול מהחזית המזרחית נגד ישראל ולא רצה להפריע לאמריקנים ולקואליציה ערבית-אירופית שבנו לעשות זאת. שמיר שילם פעמיים תמורת השירות הזה: פעם אחת כשנמנע מתגובה לסקאדים, ופעם שנייה כשנגרר בעל כורחו לוועידת מדריד שיזם בוש האב במטרה למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוועידה התכנסה בהשתתפות מדינות ערב והפלסטינים של יאסר ערפאת (שיוצגו על ידי ירדן), אך בסופו של דבר לא יצא ממנה דבר מלבד נאומים ארוכים והודעת סיכום לא מחייבת.
כמה אירוני: זה בדיוק מה שמציע היום נתניהו, 23 שנים אחרי, כתחליף למו"מ הישיר עם הפלסטינים. הסדר לשתי מדינות לא בא בחשבון מבחינת ישראל כרגע. ב"צוק איתן" המחיש חמאס פעם נוספת מה מסוגלים הפלסטינים לייצר משטח שפונה על ידי ישראל. לכן נתניהו יעלה ככל הנראה בפני אובמה את יוזמת "האופק המדיני האזורי", והרעיון הוא לנצל את מתאם האינטרסים עם סעודיה, המפרציות, מצרים וירדן כדי להגיע להסכמה בנושא הפלסטיני.
על בסיסו של הרעיון דוחקים ציפי לבני, יאיר לפיד ואנשיהם בנתניהו לגבש הסכמה אזורית, באמצעות ועידה או בלעדיה, שבה יותווה הסדר שיתבסס על יוזמת השלום הערבית. מאוחר יותר, בעוד שנים, כשגל האיסלאם הקיצוני ידעך, או כשבצד הפלסטיני או בצד הישראלי או בשניהם יתחלפו המנהיגים, או שיחול איזה אירוע אלים - יסוכמו הפרטים במו"מ ישיר עם הפלסטינים.
דרוש: הסכם ביניים ארוך טווח
אבל ה"אופק המדיני" הזה הוא כעת מקסם שווא. גם אם תכונס בחצי שנה הקרובה ועידה אזורית - אין כמעט ספק שמדינות ערב המתונות יציגו במסגרתה עמדות נוקשות שמפרשות לחומרה את סעיפי יוזמת השלום הערבית. מנהיגי ערב ירגישו צורך להוכיח לאזרחיהם ולמוסלמים בכלל כי הם נלחמים באיסלאם הקיצוני הברוטלי אך נאמנים ללא סייג לעניין המוסלמי הכללי. לכן הם לא יוותרו אפילו כקוצו של יוד על דרישתם לריבונות פלסטינית במזרח ירושלים, לריבונות מוסלמית ערבית בלעדית בהר הבית, ולא על חזרה לגבולות 67'. אפילו אם לא יתעקשו על זכות השיבה, הממשלה והקואליציה בהרכבן הנוכחי לא יוכלו לקבל אפילו חלק מדרישות הערבים.
המנהיגים הערבים לא יוכלו לוותר כדי שלא יוצגו על ידי דאעש ואל-קאעידה כבוגדים, ולכן ועידה אזורית כזו - אם תכונס - נדונה מראש לכישלון בדיוק כמו ועידת מדריד. הפעם, כישלון כתוצאה מסירוב ישראלי פומבי לקבל את התנאים רק יעליב את הערבים, ייצור אווירה רעה ומוטיבציה לסגור עמנו חשבון. לכן העלאת הרעיון בתנאים הנוכחיים בפני אובמה כתחליף למו"מ ישיר עם הפלסטינים היא מתכון להסתבכות ועדיף לוותר עליו ולתת לו בינתיים לגווע בשקט.
למעשה קיימת כיום רק אופציה אחת שתאפשר להשיג רגיעה בחזית הפלסטינית באופן שיענה על דרישות כל הצדדים: הסכם ביניים ארוך טווח שיאפשר לישראל, לפלסטינים וגם לאמריקנים, לאירופים ולמדינות ערב המתונות, לעבור בלי קונפליקטים מדיניים וצבאיים סוערים את השנים הבאות, עד שהמזרח התיכון יתייצב וגל האיסלאם הקיצוני ידעך.
על פי הסכם הביניים הזה, יסכים אבו מאזן להשעות את יוזמותיו המדיניות בזירה הבינלאומית; הוא לא ינסה להביא להטלת סנקציות כלכליות על ישראל ולהפכה למדינה מצורעת, ולא יביך את האמריקנים שיאלצו להגן דיפלומטית על ישראל.
בתמורה תודיע ישראל רשמית שתימנע כליל מהקמת התנחלויות חדשות, תפרק מאחזים לא מורשים ותקפיא התחלות בנייה למגורים ושל מוסדות ציבור בתוך גושי ההתיישבות הישנים. כל זאת למשך שנה עם אופציה להארכה, אם הפלסטינים יעמדו בהתחייבויותיהם וישמרו על רגיעה ביטחונית ומדינית. מהלך כזה ייתן לישראל נקודות לגיטימציה רבות בעולם וגם ישרת את האינטרס הפנימי כשימנע שינוי לרעת ישראל במאזן הדמוגרפי העתידי.
לחזור לשחרור אסירים
בנוסף לכך יכולה ישראל תרום לשיפור האווירה ולשיקום האמון בין הצדדים עם שחרור הדרגתי - באמצעות קציבת עונש - של אסירים פלסטינים בודדים. הם ישתחררו בטפטוף אטי אך יציב, ולכן לא יהיו פסטיבלים ברחוב הפלסטיני שייתנו רוח גבית לטרור, כפי שהיה בעבר בעת השחרורים ההמוניים.
את הצעדים הללו ישלימו הקלות משמעותיות בסגר על עזה, כולל אפילו יצירת שער ימי לעזה באמצעות רציף שינוע מפוקח (בקפריסין למשל) שאליו יגיעו ספינות מטען, יפרקו את המכולות שיוטענו מחדש בספינות מיוחדות היישר לנמל פריקה שייבנה בעזה - בדומה לשיטת גב אל גב הנהוגה כיום במעברים כדי למנוע הברחות נשק ומטעני נפץ.
ישראל גם תקל על התנועה והמסחר בגדה ובין הגדה לעזה ותשפר את מצב התשתיות לאוכלוסייה הערבית בירושלים. ארה"ב, מדינות ערב המתונות והאירופים יתרמו כספים, מומחיות ופיקוח למניעת התעצמות צבאית של ארגוני הטרור.
כל אלו ישמשו תמריץ טוב לאבו מאזן, לפלסטינים ביהודה ושומרון, לחמאס ולתושבי עזה, לשמור על שקט ולאפשר לרשות הפלסטינית להחזיר לעצמה חלק מהשליטה ברצועה; זאת עד שהאזור יהיה נפיץ פחות ויציב יותר, ואז גם יהיה קל יותר להגיע להסדר קבע שבמסגרתו יגשימו הפלסטינים לפחות חלק משאיפותיהם הלאומיות וישראל תקבל סידורי ביטחון סבירים.