האלבום הנוראי ההוא? סלחנו לך עליו

בדברי הימים של מוזיקאים ותיקים ומצליחים יש לפעמים רגעי משבר קשים, המאיימים לנתץ את הקריירה כולה. ובמקרים קיצוניים - גם את יציבותו המשפחתית והנפשית של האמן עצמו. חלק מהמוזיקאים האלה לא הצליחו מעולם להתאושש באמת מהמכה, ומאז יכולים רק להתרפק על ימי התהילה שלפניה.

אבל אחרים, וזה מה שעושה אותם לגדולים באמת, ידעו דווקא להשתמש בה כמנוף להמראה. כזו שבאופן אירוני הפכה את הכישלון לגורם המרכזי של רגעי השיא שבאו בעקבותיו. אם תרצו - הם כיפרו על חוסר ההצלחה בשלאגר מהדהד, בלתי ניתן לוויכוח, שהגיע מיד אחר כך. הנה כמה מהדוגמאות הבולטות למהפך הזה. ברוב המקרים, אגב, מדובר באלבום כושל, שהתחלף באלבום מצליח במיוחד. קצת קשה לדמיין היום שאלבום יכול לשנות את גורלו של מוזיקאי, אבל מדובר באגדה שהייתה באמת.

הוא השתנה לנו - שלום חנוך

ב-1981 שלום חנוך היה כבר אמנם מוזיקאי מוערך וידוע, אבל בעיקר תודות לשיתופי הפעולה המוזיקליים שלו. ביניהם עם אריק איינשטיין, כמובן, ועם להקת תמוז. קריירת הסולו שלו הייתה עדיין בחיתוליה, אחרי אלבום בכורה יפה אך מינורי ("אדם בתוך עצמו", 1977). ואז הגיע "חתונה לבנה". האלבום הזה, שהיום נחשב למיתולוגיה, היה קשה מאוד לעיכול. שילוב של טקסטים לא נחמדים, מלאי כעס ותשוקה, הקול של שלום שהפך פתאום לנמוך וצרוד, ובעיקר - העיבודים של לואי להב וירוסלב יעקובוביץ', שהיו כבדים ורוקיים, במובן האמריקאי של המילה.

הציבור הגיב בהתאם, והאלבום לא ממש מכר. וכך גם סיבוב ההופעות האקסטרווגנדי - במונחי ישראל של הג'ינס והסנדלים - שבא בעקבותיו. שלום חנוך לא ויתר. הוא הוציא שנתיים אחר כך את האלבום "על פני האדמה", שכלל בעיקר חידושים לשירים שכתב לאחרים, אבל הפצצה האמיתית חיכתה ל-1985. "מחכים למשיח" הפך ללהיט, וגם היה בסיס מצוין לגל הופעות האצטדיונים המצליחות של שלום, שהיו אז חידוש מפתיע. "משיח" כלל אמנם כמה שירי מחאה נוקבים, אבל התאפיין בהפקה מוזיקלית נגישה יותר, והכיל גם בלדות קלות לעיכול. והוא עוכל היטב. כולל השיר הפותח "נוח", שבו חנוך התחשבן עם מבקרי "חתונה לבנה", ששבו והתלוננו - "הוא השתנה לנו".

כרטיס לירח - שלמה ארצי

גם התאום הלא סיאמי של חנוך, שלמה ארצי, חווה כישלון מסחרי ותדמיתי עם האלבום "כרטיס ללונה פארק" (1990). בתחילת שנות ה-90 ארצי היה כוכב בעמדת זינוק לפסגה, אחרי "חום יולי אוגוסט" (1988), שזכה להצלחה קופתית וביקורתית. "כרטיס ללונה פארק" היה סוג של המשך טבעי, עם מפיק מוזיקלי זהה - לואי להב, וקו רוקיסטי ומחוספס. אבל זה לא הלך. היו שם כמה להיטים ("רוקר חיי"), אבל בהשוואה לאלבומי ארצי הקודמים - האלבום הסתמן ככישלון מסחרי, וגם גרר האשמות של מבקרים בדבר נוסחתיות ודריכה במקום.

ההצלחה הגיעה שנתיים אחר כך. באלבום "ירח", ארצי עבד בפעם הראשונה עם מגוון של מעבדים מוזיקליים, ולא אחד. לקח ראשון. תחת הפקתו המוזיקלית של יהודה עדר, האלבום קיבל גוון הרבה יותר פולקי ואורגני מאלבומיו הקודמים של ארצי. לקח שני. התוצאה הייתה ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלו עד אז. ובדיעבד גם, ביסוס מעמדו כזמר הישראלי המצליח ביותר, לאורך שנים.

רק בגלל החיטמן - שלומי שבת

שלומי שבת הוא באמת דוגמא קלאסית למוזיקאי שידע עליות ומורדות, עד הקצה. ובקלישאית: נסיך הגאות והשפל של המוזיקה הישראלית. את הפריצה הגדולה שלו הוא עשה ב-1989, עם המגה להיט "רק בגלל הרוח", שהפך גם את האלבום הקרוי על שמו (השני של שבת) להצלחה גדולה. והרוח הוסיפה לנשב בגבו. שבת כיכב בפסטיגלים, התחבר ליוצרים מוערכים כמו החברים של נטאשה, וביסס את מקומו באמצע הדרך שכמעט לא היה קיים אז, בין הרוק הישראלי והמוזיקה המזרחית.  

האלבום הבא, "אל תלכי רחוק מדי", שימר את המגמה. אבל אז הגיע האלבום הרביעי, "שעה אחת ביחד" (1993), שהימר על מוזיקה ספרדית, והפסיד. הקהל ה"מערבי" התרחק משבת. הקהל המזרחי לא ממש הבין מה הוא רוצה. שבת עצמו התרחק מהתודעה, וגם סיפר בדיעבד שלקה בסוג של דיכאון. כזה שגם אלבומו הבא והלא מאוד מצליח, "שלומי שבת" (1998) לא סייע להשתחררות ממנו. אבל אז הופיע עוזי חיטמן, עם המילים של "לכל אחד יש". שבת הלחין, ביצע כדואט עם ליאור נרקיס (2000) וחזר בבת אחת אל הצמרת. שנה אחר כך, ב-2001, הוא מימש את הרווחים באלבום שכולו דואטים, שמכר ללא הכרה. שבת הצליח לאתר את הפיין טיונינג שלו, על סקאלת המזרחית מול ה"מערבית", ומאז הכל היסטוריה. והיסטריה.

מי יודע מדוע ולמה - משינה

היסטריה הוא גם המושג שיכול לתאר את תחושתם של חברי משינה, לאור כשלון אלבומם השלישי ("משינה 3", 1988). אחרי אלבום בכורה סופר מצליח יצא האלבום "משינה 2" שהפך לאימות מצער של קלישאת כישלון. האלבום השני, מכר מעט מאוד עותקים והביא לרגעים מביכים כמו עשרות צופים בודדים בהופעות הלהקה בצוותא. חמור מזאת. חברת התקליטים NMC החליטה להפסיק להשקיע בלהקה, לאור הכישלון, ומנהלה בעז בן ציון נאלץ לממן את האלבום השלישי מכיסו הפרטי. החברים, שרצו לשחזר את הצלחת אלבום הבכורה, פנו לראובן שפירא שעבד איתם עליו וזה הפך למפיק המוזיקלי של "משינה 3". ועדיין, למרות להיטים כמו "אהובתי" ו"ברחובות שלנו", האלבום נכשל מסחרית. שוב. הלהקה עמדה בפני פירוק ממשי.

הגואל היה יעקב גלעד, שנקרא לדגל כדי להפיק סיבוב הופעות חדש שלהם. גלעד רצה להקליט לצורך קידום המופע שיר חדש, והפור נפל על "בדרך אל הים". כשזה הפך ללהיט רדיו, גלעד החליט לערוך אלבום אוסף, "גבירותיי ורבותיי: משינה" (1989), שכלל גם כמה שירים חדשים, כמו "רני בפריז", "ריקוד המכונה" האינסטרומנטלי וביצוע לשיר הילדים "מדוע לובשת הזברה פיג'מה". כולם הזכירו את הצליל השמח-אירוני של אלבום הבכורה, הפכו בהתאמה ללהיטים, ושינו באופן דרמטי את מסלולה של הלהקה, שהמשיכה להצליח עד לפירוק בשנת 1995.

אני כבר מגיע, אני כבר נמצא - אביתר בנאי

בניגוד לכל השמות המכובדים דלהלן, השינוי שעבר אביתר בנאי וה"כפרה" שלו היו הרבה יותר ממוזיקליים. למעשה, המוזיקה שלו השתנתה בעקבות התמורות בחייו האישיים. וזה עשה לה רק טוב, לפחות על פי הפידבק של הקהל. גם בנאי חווה את הסינדרום המוכר של אלבום בכורה סנסציוני, שהפך אותו בבת אחת למותג, ואז אלבום שני שהנחית אותו אל הקרקע בקול רעש גדול. במקרה שלו, יש לציין, הנחיתה התבטאה בעיקר ברחפנות. "שיר טיול" (1999), האלבום השני, הוקלט באולפן ביתי במצפה רמון, לשם בנאי עבר אחרי טיול מטלטל בהימלאיה. בהתאמה, הוא היה אלבום מבולבל למדי, שכלל טראנסים, מוזיקה אלקטרונית וטקסטים על גבול ההזייה. שלא במפתיע, הקהל לא הבין מה בנאי רצה ממנו והצביע ברגליים.

ואז הגיע השינוי הגדול, ולא במוזיקה. בנאי התקרב לדת, התחתן והפך לאב, ורק אז הוציא את האלבום "עומד על נייר" (2005). זה היה אלבום הרבה יותר קונבנציונלי מקודמו, בצירוף התוספת האמונית החדשה של בנאי, שהיתה מספיק רכה כדי לא להפריע לתל אביבים, ומספיק עבה כדי למשוך את ציבור חובשי הכיפות. התוצאות היו בהתאם. להיטי רדיו ("מתנות", "תחרות כלבים") ומעמד של אלבום זהב. "עומד על נייר" היה המקפצה לקריירה החדשה והמצליחה של אביתר בנאי.