דרום תל אביב לא סולחת
הם מאמינים ברב-תרבותיות כל עוד מדובר במהגרים. הם חושבים שהם הכי נאורים בעולם וקוראים לנו גזענים. הפקרתם אותנו בעוטף תחנה מרכזית
ערב יום הכיפורים אנחנו מתכנסים בבתינו ליומיים של שקט, של צום, של הפגת הזעם, של תפילה וכפרה על החטאים שחטאתם כלפינו, התושבים הלא-נחשבים של דרום תל אביב.
שופטי בג"ץ כתבו מסמך ארוך ומנומק שבא להצדיק את הכרעתם להעמיד את טובתם של גנבי גבול לפני טובתם של אזרחי המדינה. בקריאה ראשונית אינך יודע אם לבכות או לצחוק. בקריאה שנייה אתה כבר בוכה. חכמים ובקיאים מאיתנו ניתחו ועוד ינתחו את המסמך הזה. אנחנו לא רוצות להיכנס פה לדיון חוקתי, גם לא לחזור על כל הנימוקים והטיעונים שכבר הבאנו ועוד נביא. אנחנו רוצות להצביע על זווית ראייה שנראית לנו תמוהה עד גיחוך.
עוד בערוץ הדעות של ynet
אל תפסיקו את תל אביב / ערן אלדר
משטרת המחשבות הישראלית / גבי לסקי
בפסיקה שחורצת את גורלנו להמשיך להתקיים כמחנה פליטים ללא חופש תנועה וללא ביטחון אישי וציבורי, כותב השופט עוזי פוגלמן: "כך נמנעת מן המסתנן האפשרות לפתח את אישיותו. בכך נפגעת זכותו לכבוד. כשהוא נדרש להתייצב שלוש פעמים ביממה במרכז שהייה המרוחק מכל מקום יישוב מרכזי, כיצד יכיר השוהה בן או בת זוג? אילו תחביבים יוכל לאמץ לעצמו? מתי יזדמן לו לפגוש בחבריו שטרם קיבלו הוראת שהייה? האם יוכל לנסות לרכוש השכלה ודעת במקום שיבחר?" והשופטת (בדימוס) עדנה ארבל מוסיפה: "המשמעות היא שאת מרב זמנו של השוהה עליו לבלות בין כותלי המתקן ללא יכולת לחיות את חייו כרצונו, לממש את מאווייו, רצונותיו ושאיפותיו. אין הוא יכול לבלות, לפגוש בני משפחה וחברים, לעשות כרצונו סידורים הדרושים לו, ללמוד ולפתח את כישוריו כרצונו".
ובמקביל, במשפטים דחוקים שמתחילים לרוב במילים "יתר על כן", מודים השופטים ב"מצוקה של דרום תל אביב", מתנערים מכל אחריות (כאילו לא הם רמסו אותנו בפסיקותיהם שוב ושוב) ואומרים (במילים של עדנה ארבל): "יש אפוא לקוות, לצפות ולהאמין שהמדינה תעשה כל שביכולתה ועל-פי שיקול דעתה לפתור את מצוקת תושבי דרום תל אביב".
ברצינות? לקוות ולהאמין? לא שכחתם את הזכות שלנו לחירות ולכבוד? אתם באמת חושבים שזכותו של המסתנן להכיר בת זוג, לאמץ תחביבים ולצאת לסידורים גוברת על זכותה של זקנה אחת משכונת התקווה לצאת ולבוא מביתה בבטחה? ואם המדינה אמורה לעשות כל שביכולתה ועל פי שיקול דעתה, למה אתם מתערבים פעם אחר פעם ומבטלים את שיקול הדעת הזה?
חיים באזור מוכה אסון
כדי להקדים תרופה למכה נאמר כאן את מה שאנחנו שבות ואומרות בכל הזדמנות: דרום תל אביב הוא כיום אזור מוכה אסון מעשה ידי אדם, וסדר האשמה ברור לגמרי. האשם העיקרי הוא בראש הממשלה ובכל שריו ופקידיו, שסירבו ומסרבים לנסח ולאכוף מדיניות הגירה. אחריהם ארגוני הזכויות והסיוע ועורכי הדין שלהם, מגישי העתירות ומבצעי התדריכים, ושותפיהם הפעילים, בתי המשפט, מהשלום ועד הבג"ץ, המשתפים פעולה הדוקה בריסוק השכונות.
אחריהם בתור אשמות רשויות העיר תל אביב שלא נלחמו מהרגע הראשון נגד הקמת מתקן השהייה בדרום תל אביב ומשלימות עם קיומו, ולצדן כל מי שמרוויח מהמצב. ובסוף אשמים המסתננים ומבקשי המקלט שהנהיגו בדרום נורמות שמתנגשות באורחות חייהם של התושבים הוותיקים. כולם הפקירו את תושבי עוטף תחנה מרכזית. כולם משלמים מס שפתיים למצוקה של תושבי דרום תל אביב, בלי שיעמוד מאחורי המילים שום מעשה. כולם אדישים לסבלן של סופיה מרחוב לוינסקי ושל מרים מיסוד המעלה.
בתוך הקלחת הזאת שזורים שתי וערב אנשים המטפחים מוסר וממרקים מצפון על גבם השחוח של אחרים. קחו למשל את התושבים החדשים של עוטף תחנה מרכזית. סטודנטים מקבלי מלגה, אמנים, אידיאליסטים, אקטיביסטים, רודפי צדק, מחפשי דיור זול ואתגר. לפתע הם מוצאים את עצמם בחברת מזרחים, בוכרים, קווקזים, דתיים, חרדים, שומרי מסורת, מצביעי ליכוד וש"ס והבית היהודי. מדברים שפה אחרת, חושבים אחרת, זוכרים אחרת, מתנהגים אחרת, מאמינים אחרת.
נגד קריוקי מזרחי, בעד תיפוף אפריקני
הם ושכמותם - פעילי שמאל, אנשי תקשורת, שופטים, אמנים - ליברלים, נאורים בעיני עצמם, כולם מאמינים ברב-תרבותיות כל עוד מדובר במהגרים. מאמינים בסובלנות כל עוד מדובר באפריקנים. מאמינים בהקשבה ובמתן כבוד, כל עוד מדובר במסתננים. הם מתלוננים על מסיבת קריוקי מזרחית אצל השכן, אבל חושבים שמעגל מתופפים בלב השכונה בחצות הלילה זה מופע אתני מגניב ושמוזיקה רועמת בבוקר שבת מתוך כנסיות מאולתרות זה חופש דת. הם מלגלגים על הדרישה לשמור על צביון השבתות והחגים בשכונות, אבל מוכנים להיעצר למען זכותם של האריתראים לקיים באותן שכונות טקסי אבלות בשבתות.
הם הופכים עולמות בעקבות כל מעשה אלימות של ישראלי נגד זר, אבל ממלאים את פיהם מים לנוכח הפשעים החמורים ביותר כלפי ישראלים. הם מאמינים בחופש הדיבור, אבל מכפישים כל מי שמדבר וכותב נגדם. אין להם מושג מה הכוחות הפועלים בשכונה, האיזונים, ההיסטוריה, המטענים, האהבות והכעסים, מי נגד מי ומי בעד מי, אבל תחושת הצדק בוערת בלבם והם מתערבים.
הם מעקמים את האף כשתושבים מדברים על אובדן הביטחון האישי וחורבן הקהילה, ומאחורי גבם קוראים להם בבונים ופרימיטיבים (אנחנו מכירות את השיח, אחת מאיתנו באה משם). הם מתכחשים לעוצר המגדרי שמוטל על נשים וילדות באזור שבו מסתובבים ברחובות מאות גברים צעירים, שתויים ומשועממים. הם יורקים על פקחי רשות ההגירה ומקללים את שוטרי משמר הגבול ואת הפעילים שהובילו את המהלך לתגבור נוכחות המשטרה בשטח. הם יוצאים להגן על זכותם של המסתננים להשתלט על המרחב הציבורי ולהפוך את הגינות של שכונת שפירא ושכונת התקווה לשלוחות של גן לוינסקי.
הם מאמינים בקבלת האחר כל עוד אינו מסכן את העליונות שלהם. הם מצטרפים לוועדי השכונות ולקבוצות פעילים ומנסים לטרפד מהלכים. הם מזדהים בתקשורת כ"תושבי שכונות שתומכים במבקשי המקלט ובמסתננים", ופועלים בהתמדה לדה-לגיטימציה של הפעילים הוותיקים ושל כל מי שנלחם לשחרור דרום תל אביב. הם מפרסמים את נווה שאנן כמתחם אתני קולינרי חדש, אבל מתעלמים מהביוב הזורם ברחובות, משלוליות השתן במבואות הבתים ומהחולדות במטבחים.
הם זועמים על מי שמדביק מודעות הקוראות לתושבים לא להשכיר דירות למסתננים, אבל לא שואלים למה אף אחד לא משכיר להם בצפון העיר ובמרכזה. הם תומכים נלהבים בגטו העבדים השחור שקם פה וחושבים שזה מקומם בסדר החברתי: לנקות את בתיהם של העשירים ולשטוף להם את הכלים במסעדות, ובערב לחזור אל שכונות העוני, לשתות לשוכרה ולישון. הם חושבים שהם הכי נאורים בעולם וקוראים לנו גזענים, פשיסטים וגרוע מזה.
על סף פיצוץ
תושבי עוטף תחנה מרכזית ניצבים מול מתקפה משולבת של המסתננים ומבקשי המקלט, שכירי ארגוני הסיוע והזכויות, השמאל הפוליטי, בג"ץ, הממשלה, עיריית תל אביב, התקשורת, המעסיקים והמשכירים תאבי הבצע, בתי המשפט, המתיישבים החדשים והנדל"ניסטים. מול כל הכוחות האלה עומדות אוכלוסייה שבורה וכואבת, על סף פיצוץ, שעוד מעט כבר לא יהיה לה מה להפסיד, וכמה קבוצות נחושות של פעילים שמסרבים לוותר ונלחמים על זכותם הבסיסית לשוויון אזרחי. זה הסיפור האמיתי של דרום תל אביב.
ב"ארגוני הזכויות" נשמעים מאז הבג"ץ קולות שמבקשים "לאחות את הקרע" ולקיים דיאלוג. האם הם מרגישים שזה היה ניצחון אחד יותר מדי? האם הבינו סוף סוף את הנזק שהם גורמים? אולי. להם אנחנו אומרות: קודם כול תתנצלו ואחר כך תוכיחו את כנותכם במעשים. קחו את המשאבים שלכם ותגישו עתירות למען תושבי השכונות. אולי תתבעו מהרשויות להוציא את מרים וסופיה וחברותיה לדיור מבטחים? אולי תעתרו לבג"ץ בתביעה להכריז על עוטף תחנה מרכזית אזור חירום לאומי? אולי תעזרו לנו לסלק את המפגע הארור שנקרא התחנה המרכזית החדשה? תוכיחו שאתם רציניים ורק אז נשב לדבר איתכם.
מבתי המשפט אנחנו מבקשות להגן על זכויות האזרח, כבוד האדם וחירותם של תושבי השכונות, שביתם הפך למתקן שהייה בחסותכם.
מעיריית תל אביב אנחנו מבקשות לאכוף את חוקיה בצורה זהה ושוויונית בכל חלקי העיר ולדאוג לפיזור הנטל. ומראש העיר תל אביב, רון חולדאי, אנחנו מבקשות, בעצם דורשות, להתייצב בראש תושבי דרום עירו במאבק מול הממשלה בתביעה בלתי מתפשרת להציל אותנו.
מהתושבים החדשים אנחנו מבקשות לנהוג בענווה. גם אם באתם מתוך אג'נדה, גם אם אתם בטוחים בצדקתכם, תזכרו שאתם באים למקום עם היסטוריה ארוכה של קיפוח ואפליה ודיכוי. תקשיבו לתושבים, תנסו להבין אותם, אל תשפטו אותם על פי אמות המידה שלכם, ואל תדרכו עליהם. הם יישארו פה הרבה אחרי שאתם תשכחו את החוויה הדרומית שלכם.
מתאבי הבצע, החמדנים, העושקים והגזלנים אנחנו לא מבקשות מאומה. אין עם מי לדבר. ומראש הממשלה? ממנו אנחנו תובעות למצוא פתרון מהיר וחד-משמעי שיעמוד במבחן בג"ץ. אנחנו יכולות להציע לו פתרונות, אבל הוא לא יקשיב לנו. תפנה, תפזר, תרכז, תבנה, תנייד, תגרש, תחוקק. לא משנה. העיקר שתיתן לנו לחיות. כי באמת נמאס לנו.
שפי פז וסוזי כהן, ממייסדות ארגון עוטף תחנה מרכזית
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
