סרט וראיון עם יולה גדרון: יש דרג ואין זרג
שנתיים לפני יציאת "אפס ביחסי אנוש", יצרה יולה גדרון את הדרמה הקצרה "בתי" המתרחשת בבית כלא צבאי לחיילות. מאז הבמאית המוכשרת שינתה כיוון לעבר קולנוע קליל יותר, כמו שאפשר להתרשם בסדרה קומית נשית חדשה ברשת: "מרגישה שעלינו לחנך את היוטיוב ולא שהוא יחנך אותנו"
מתקן צבאי קלאוסטרופובי, נשים צעירות במדים, חפ"שיות ציניות ומפקדות קשוחות שמפקחות עליהן, ורוחו של ממסד אטום ששורה מעל הכל. נשמע לכם מוכר? נכון, זה מזכיר קצת את "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא - הלהיט הגדול של השנה בקולנוע הישראלי. אבל במקרה הזה, אנחנו הולכים בקטן יותר, אבל יפה ורגיש לא פחות. אתם מוזמנים לצפות ב"בטי" של יולה גדרון, אשר הוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים לפני שנתיים.
"בטי" שמצולם כולו בשחור לבן מלווה את הגיבורה דפנה (אותה מגלמת דניאל שפירא) שיוצאת מתא הבידוד שלה בכלא הצבאי בדרכה חזרה אל מגורי הכלואות במתקן. היא מגלה להפתעתה שחברתה בטי השתחררה לחופשי, מה שהופך אותה לבודדה במיוחד - יותר משחשה במהלך שהותה בתא הבידוד. כשעולה בידה ליצור איתה קשר טלפוני היא מגלה לאכזבתה עד כמה הקשר ביניהן היה זניח ולא משמעותי עבור בטי, שהשתחררה מהכלא וגם ממנה.
"רציתי לעשות סרט על בדידות, על תחושה מסוימת שמתקשרת אצלי יותר לזמן ההתבגרות, כשכל מיני מצבים נכפים עליך - טיול שנתי בבית ספר, טירונות וכו'. באופן אישי, במצבים כאלו כשהייתי בתוך קבוצה, הרגשתי הכי לבד, מין זרות כזאת. אז שמתי את דפנה בגיל הזה ובמצב כזה, בכלא הצבאי. לא הייתי בכלא הצבאי, אבל מתחקיר שעשיתי, זה נשמע לי כמו מצב קיצוני ומעניין", אומרת הבמאית.
גדרון בת ה-33 מספרת כי התסריט של "בטי" הוא בעצם נגזרת מתוך תסריט שכתבה לסרט ארוך במהלך שהותה בצרפת כחלק מתוכנית הרזידנסי של פסטיבל קאן אליה התקבלה ב-2009. "התסריט המקורי היה כולו על דפנה. מעולם לא סיימתי, אבל אולי יום אחד אחזור לשכתב אותו", היא אומרת. והאמת היא שיש לה ולנו סיבה טובה לקוות שהיא אכן תעשה כן. הרי גם "אפס ביחסי אנוש" המצליח כל כך הוא בעצם מבוסס על סרטה הקצר של טליה לביא מ-2005 "חיילת בודדה".
כשצופים בדפנה גיבורת "בטי", עולות דמויותיהן של דאנה איבגי, נלי תגר, שני קליין ושאר שחקניות "אפס ביחסי אנוש" עם האינטריגות הפנימיות, הבדידות והממסד שכופה עצמו עליהן. אבל הקשר בין הסרטים לא נגמר פה. מתברר כי גדרון היא גם העורכת של הטריילר של "אפס ביחסי אנוש". "אני יודעת את הסרט כמעט בעל פה", היא מצהירה, "זה סרט מצוין. כתוב ומבוים בצורה חכמה ומדויקת, השחקניות הרסו אותי, נקרעתי מצחוק והתרגשתי נורא. אני חושבת שגם התרגשתי נורא כי זה התקשר לי לסרט שלי, לא רק בגלל ההזדהות עם הדמויות".
יש בדפנה משהו מזוהר, החיילת המרדנית בגילומה של איבגי ב"אפס ביחסי אנוש"
"דפנה היא דמות שלא מצליחה להסתדר במסגרות חברתיות וקצת הולכת איתן ראש בראש. היא יוצאת מהבידוד ולא אכפת לה להתגנב למשרד של המפקדות רגע אחרי, ולחזור שוב אל הבידוד. זה אפילו הרגע היחיד שבו היא מחייכת בסרט העגמומי הזה שעשיתי. רק כשהיא מוחזרת אל הבידוד, היא מחייכת, כמו מישהי שאיפשהו קצת ניצחה את המערכת - עשתה מה שרצתה לה בכל מחיר. זוהר, אותה מגלמת דאנה איבגי המדהימה, היא גם כזאת. נענשת שוב ושוב ולא אכפת לה להשאר שבת ועוד שבת ולסגור 28. הכל כדי להיות מי שהיא ולא לשחק את המשחק של צה"ל".
למה בחרת לצלם בשחור לבן?
"המקום שמצאנו כדי לצלם היה נטוש ומפחיד, ונראה כמו לוקיישן מעולה לסרט אימה בכלל. אחרי עבודת ארט מרשימה מאוד בהנהגתו של ג'רמי יפה - המקום עדיין נראה הזוי ולא ריאליסטי. הצלם איתי מרום ואני התחלנו להתלהב מהמחשבה של ללכת עם זה, ולא נגד זה. הסרט הפך ליותר ויותר סוריאליסטי, אווירתי וחושי. זה גם התאים לתסריט שהוא קצת סוריאליסטי בעצמו. ממש הקצנו את זה. הבידוד צבוע בהגזמה כמו בתפאורה בתאטרון, התאורה דרמתית מאוד, ובשחור ולבן - הריאליזם נעלם עוד יותר, והסרט מזכיר קולנוע אקספרסיוניסטי של פעם. מין מורנאו כזה".
בדרך להכשרת הלוקיישן - בית מאסר באבו גוש מימי המנדט הבריטי - הסתערו גדרון, חברי הצוות שלה ועוד המון חברים טובים על המבנה עם מברשות צבע, חומרי ניקיון וכלי עבודה. הכל כדי ליצור את האווירה הנדרשת והמיוחדת כל כך בסרט. "זאת היתה הפקה לא פשוטה בכלל, בשביל סרט עצמאי דל תקציב", נזכרת גדרון.
"כל מי שהשתתף בהפקת הסרט עשה את זה בהתנדבות. היה מדהים לראות כמה חמודים הם החברים שלי, וכמה אנשים שאפילו לא הכרתי הגיעו כדי לגרום לסרט הזה לצאת לפועל. המון חברים שלי הגיעו כדי להפוך את המבנה הנטוש הזה, שהיה במקור בית מעצר בזמן הבריטים בארץ, למתקן כלא מתפקד. נכון שהוא לא נראה אמיתי, אבל לפחות יש לחדרים דלתות, מה שלא היה קודם, ולקירות יש צבע. זאת היתה עבודה מאוד קשה. סיידנו, צבענו, שמנו צירים לדלתות וזכוכיות בחלונות במשך שני סופישבוע. תודה רבה לכם, חברים".
אתגר נוסף היה ליהוקן של קבוצה גדולה של שחקניות כאסירות ומפקדות בבית הכלא - שונה מרוב ההפקות העצמאיות הנוטות להמעיט במשתתפים. "היינו צריכים לכנס המון בנות בשבת אחת של צילומים", היא מספרת, "עשיתי סיורים בין כל מיני חוגי תאטרון בארץ. כל הכבוד לכולן על שהגיעו והשתתפו בצילומים. אני חושבת שהיה להן גם נחמד בסופו של דבר. אולי. אני מקווה".
אנחנו כמובן יכולים לקוות שגדרון תחליט להשלים את התסריט עליו מבוסס "בתי" וליצור על פיו סרט ארוך ראשון, אבל בינתיים היא מדווחת על שינוי במצפן היצירתי שלה - הוא עובר מהדרמטי לקומי. "עם השנים אני הולכת ומתקרבת למשהו שהוא בעיניי יותר פופ, יותר קל לצפייה וכיפי", היא מעידה, "לפני כמה שנים רציתי להיות הקולנוענית האמנותית שעושה סרטים אווירתיים ומרגשים. כשעשיתי את 'בטי', אחי אמר לי שיצא לי משהו נורא דרמטי, לעומת איך שהוא תופס אותי. אני חושבת שהוא טען שאני די מצחיקה".
את הפירות של השינוי אפשר לראות היום בסדרת הרשת "בקרוב אצלך" - מיזם משותף לגדרון וארבע במאיות/כותבות נוספות (מיכל הרשקו, עינב גיאת, שני עזריה ושירי פרייס). הסדרה מלווה חמש חברות בנות שלושים ומשהו - בגילומן מאיה קניג, תמר סגל, אלמה דישי, נעמה אמית ונעמה פרייס - כשכל פרק מתמקד בדמות אחת מהן. כל פרק נכתב ובוים על ידי אחת מהיוצרות. גדרון ביימה את הפרק הראשון בסדרה המוקדש ל"סיון":
"אני לא חושבת שהפרק שלי בסדרה הוא קורע מצחוק, אבל הוא קליל, אפילו שהנושא שלו הוא כבד", אומרת גדרון. "באינטרנט יש נטייה לראות ולשתף סרטים מצחיקים, והיום הדבר הכי חשוב בסרט הוא מספר הצפיות והלייקים שלו. אני חושבת שזה מאוד משפיע על היצירה. עוד לפני שחושבים על רעיון לתסריט חושבים מה יגרום לאנשים לשתף אותו".
את לא חוששת מהתמסרות יתר לטעם הקהל?
"אני יכולה להגיד שאצלנו ב'בקרוב אצלך', ניסינו להישאר כמה שיותר נאמנות לעצמנו, בלי קשר לכמה אנשים יראו את הפרק.
רצינו לעשות סדרה באמת כנה שמדברת על תכנים אמיתיים שקרובים אלינו. חשבנו שזה יהיה הכוח שלה. פרק 3 למשל - הוא לא קומי בכלל. עינב גיאת כתבה דרמה ממש טובה ומאוד לא יוטיובית. בעיניי זה עובד ממש. אני מרגישה שאנחנו צריכות לחנך את היוטיוב ולא שהוא יחנך אותנו".
בימים אלה יש פריחה של יוצרות הקולנוע בתעשייה המקומית, זו מגמה מבורכת, אולם לפי גדרון יש עוד לאן להתקדם. "מעולם לא הרגשתי קושי שונה מקשיים של כל קולנוען", היא מודה, "אולי אם הייתי צלמת או תאורנית הייתי מרגישה קושי כאישה, כי אלו מקצועות שנתפסים כמקצועות מאוד גבריים כי הם משלבים חוזק פיסי. עם זאת, אני לא לגמרי בטוחה שצלמת שמאוד מכוונת להצלחה היתה מרגישה בזה, כי היא פשוט לא היתה מוותרת".
"אני לא חושבת שהבעיה היא בקרנות לקולנוע או במקומות העבודה. יכול להיות שהבעיה היא שילדות גדלות לתוך עולם שנתן להן הרגשה שהן לא יכולות לעשות הכל. אישה שהתבגרה כבר סוחבת איתה את המחשבה שהיא לא יכולה לעשות דברים. את זה קשה לשנות. בשנים האחרונות נעשית לפעמים אפליה מתקנת, יש מכרזים שמיועדים רק לנשים למשל. אני חושבת שזה לגיטימי לגמרי, כדי שבנות צעירות יראו שנשים יכולות לעשות קולנוע וטלויזיה, ואז יום אחד הן יעשו בעצן קולנוע וטלויזיה - או כל דבר אחר אפילו שהן רוצות. זאת דוגמה טובה".
אז מה הלאה?
"באופן אישי הייתי רוצה לעבוד על הזוגיות שלי, לעשות ילד, בלה בלה בלה. באופן מקצועי לא להפסיק ליצור לעולם, לא לעצור בשום שלב ולא לחשוב מה יגידו על זה - לעשות מה שבא לי בטבעיות, מה שהכי קרוב אלי, מה שאני הכי טובה בו. מהרגע שלמדתי קולנוע חשבתי שהעתיד המקצועי הוא לעשות פיצ׳ר. אם אין לך פיצ׳ר - אתה לא קולנוען. בזמן האחרון אני לא חושבת ככה. יצירה היא תחום ענק, והמקומות שאפשר ליצור בהם הם אינסופיים, והיוטיוב הוא בחינם. גם יצירה של סרטון בן חמש דקות מספקת אותי".
יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com
