סליחה? כבר אין צורך להתנצל. תודה
כשהם פגעו בנו והכאיבו, דרשנו סליחה. כעת, בחלוף הזמן והשנים, הבנו שהם הפכו אותנו לטובים יותר, שבזכותם למדנו מה נכון. אנדראס הרצוג האוסטרי, נערות הליווי, ויקטור יונה ויוסי סאסי, דונלד סטרלינג ואפילו האוהדים הגזענים – יום הכיפורים זהו הזמן הטוב ביותר להגיד לכם דבר אחד: תודה
כי דברים שנראים לנו עכשיו כאיומים או בלתי נסלחים, עתידים להשתנות. אנשים שכעת אנו זועמים עליהם ומלאי כעס כלפיהם, יהפכו יום אחד לאלה שבדיעבד, שינו אותנו לטובה. שגרמו לנו לחשוב אחרת. טוב יותר. כאלה שבלעדיהם לא היינו פה. גם הספורט הוא כזה. אנשים שבעבר דרשנו לקבל מהם סליחה, היום אנחנו יכולים להגיד להם - תודה!
תודות ההתפכחות
תודה לאדון אנדראס הרצוג. אתם ודאי זוכרים אותו בתור האוסטרי שטען כי "מעולם לא קיבל עוינות כמו בישראל", אבל מעולם לא פינה את הזמן כדי לבקש סליחה על שהצליח למצוא את הפרצה בין רגליו הפשוקות לרווחה של אבי נמני בחומה, בדרך לתקוע לנו חץ בלב. כבר אין צורך להתנצל.
בזכותך חזרנו לפרופורציות. זה היה אכזרי בצורה בלתי רגילה, אבל השער ההוא באצטדיון ר"ג השיב אותנו אל הקרקע לאחר תקופה ארוכה מדי בה נדדנו באוויר האשליות, איפשהו בין האזור של אלופי אירופה לאלופי העולם.
נכון, גם היום התקשורת מעלה ציפיות (זה כתוב בהסמכת התפקיד שלנו), השחקנים והמאמנים מפזרים הבטחות (כי מה יגידו, שאין סיכוי?), אבל רובכם הרבה יותר ריאליים. התפכחתם. כל אכזבה על אי העפלה התחלפה מתוגה אדירה לעוד רגע קטן של הכרת המציאות. יום יבוא, מתישהו, כשבאמת נגיע ליורו או מונדיאל. רק אז ייסגר לו המעגל שפתח עבורנו הרצוג.
תודה לכן נערות הליווי שהגעתן לבית המלון לפני המשחק מול דנמרק. אין צורך "להתנצל" שהשארתם את בחורינו המצויינים ערים כל הלילה לפני המשחק הכי חשוב של נבחרת ישראל מזה 30 שנה, ואולי בסופו של דבר "הובלתן" לתבוסה המשפילה והאכזרית. הכל בסדר.
"בזכותכן" הבנו שדור הזהב הוא בעצם דור עגל הזהב (לא כולם, כמובן). שהשחקנים שהערצנו והעלינו לפסגה, למעשה חשבו רוב הזמן על עצמם ועשו מה שחשוב להם. שאפשר להיזכר בנוסטלגיה נחמדה באגו הבלתי נגמר שלהם, אבל אנחנו לא רוצים לשכפל אותם, אפילו אם זה אומר לוותר על הכישרון האדיר שהיה להם ברגליים. "בזכותכן" החלה להיות מונהגת אתיקת התנהגות ראויה בזמן שלובשים את הטרנינג בנבחרת. אין בילויים אל תוך הלילה, אין קזינו, אין קלפים בחדרים. אין עוד נערות ליווי.
תודות הקו האדום
תודה לאירגון "לה פמיליה" ולשאר האוהדים הגזענים שהציתו, תרתי משמע, את הגזענות בקהל והובילו את כולנו להתמודד עם הבעיה. תודה לקללות הגזעניות, שירי השואה ושאר דברי התועבה. אפילו תודה לגיא פניני. אין צורך להתנצל.
הראיתם לנו מהו הקו האדום אותו אנחנו רוצים לא לחצות. גרמתם לנו לנהל מאבק ארוך וקשה, אבל בסיומו ננצח. כי אם פעם נהמות וקריאות "מוות לערבים" היו מקובלות ונעלמו מחיינו (כמעט), כך יקרה עם שלטים גזעניים וקריאות "נאצים".
נכון, המצב בישראל לא גרוע כמו בגרמניה, איטליה ומדינות אחרות באירופה מבחינת האלימות, אבל בזכותכם, ובזכות הרגישות של כל השאר, זה גם יישאר כך. תמיד נעדיף לעשות פיל מזבוז, בדרך ליעד המרכזי – סביבה נעימה במגרשי הספורט. לכולם.
תודה גם לדונלד סטרלינג ולמילותיך המבחילות. כבר אין צורך להתנצל (ודאי אחרי שנענשת קשות). בזכותך, יצא לנו לחזות במו עינינו במשמעות ההיסטוריה של המילה "אמריקה". זו שתוביל מהלכים חברתיים ותיצור נורמות לשאר העולם.
למרות הצביעות והצדקנות, הקלטה פרטית אחת שמה סוף למנטליות "המטע/אחוזה" ולמחשבה כי בעל המאה הוא בעל הדעה. שגם אם זה ביתך הפרטי, אינך יכול לנהוג ולעשות בו כרצונך. כסף לא קונה הכל וכל אחד יכול להיענש. לא עוד פרסומות חביבות או טקסים יפים, אלא מהלך של הקומישנר אדם סילבר, עם אמירה חזקה ומשמעות. יום יבוא וגם אנחנו נלמד להוקיע מאיתנו את הגזענים ולא להפוך אותם למושאי הערצה.
ותודה לוויקטור יונה ויוסי סאסי. במעשיכם הרבים לניתוק הפועל ירושלים מאוהדיה האמיתיים, יצרתם כאן את המחאה החברתית הראשונה בספורט הישראלי – הפועל קטמון. מחאה שהגיעה הרבה לפני הדרישות לצדק חברתי ב-2011.
אתם כבר לא צריכים להתנצל. כי "בזכותכם" אנחנו רואים את אחד הדברים הקסומים בספורט – קבוצות האוהדים. ישנן עליות ומורדות, אבל הגל הזה ממשיך לסחוף. קטמון ואוסישקין, בית"ר נורדיה והפועל רובי שפירא בליגה ג'. המהלך שמחזיר לאט-לאט את השליטה בקבוצות למקומה הטבעי – האוהדים.
תודה לכם
יום כיפור הוא לא רק זמן של סליחות. בכלל, אדם שלא יודע לבקש סליחה ברגע שעשה טעות , הוא לא בטח אדם שצריך לסלוח לו. יום כיפור הוא זמן לחשבון נפש. אולי למצוא עוד אנשים שאפשר לסלוח להם, גם בלי שביקשו סליחה. אפילו בלי שידעו שעשו משהו רע. כי הם הפכו אותנו לטובים יותר, ועל זה – לעולם לא נשכח אותם.
לסליחות בעמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ'
