רוח מזרחית בחינוך

"במאות האחרונות לא היו קיימים רבנים חשובים ומשמעותיים בארצות האיסלאם", "לא לחינם אין יצוג מזרחי - לא התקיימה הגות דתית בארצות ערב והאיסלאם שנכללה בקאנון". אלה ציטוטים נבחרים של דוברים מרכזיים מהמגזר הדתי-לאומי בשבוע האחרון בעקבות הסערה שחולל תחקיר עמותת "הדסים" על הדרת הרבנים הספרדים מהספר הרשמי לבגרות במחשבת ישראל.

דיכוי והדרה מופיעים פעמים רבות כמנגנון מעגלי המזין את עצמו - בורות שמייצרת גזענות שמייצרת הדרה שמייצרת דיכוי תרבותי וחוזר חלילה. מה שמתעתע במעגל הסגור הזה, הוא שכמעט בכל תחנה בזמן, יכול המדכא לטעון בתמימות שההדרה נעשית בבלי דעת, לא בכוונה תחילה, או לחילופין שהיא מוצדקת משום שתרבות זו לא משמעותית ולכן לא ראויה למקום ולייצוג.

עוד בערוץ הדעות של ynet

שנתיים בלי אבא. לאן ממשיכים מכאן? / יאיר נתיב

בג"ץ לא אשם / אסף מידני

הציונות הדתית, כזרוע מרכזית של הציונות, עסוקה גם היא, בבלי דעת, במחיקה של הדתיות הספרדית. הדבר לא בא לידי ביטוי רק בחומר לבגרות במחשבת ישראל, המחיקה, למרבה הכאב, קולוסאלית. ניקח לדוגמה יום בחיו של בני בן העשר בבית הספר הממלכתי דתי. בכל בוקר הוא מתפלל מסידור בנוסח אשכנזי, בהפסקת עשר הוא מברך את ברכת המזון בנוסח אשכנזי. השירים שאותם לומד בשיעור זימרה, חלקם שירי ארץ ישראל אשכנזיים וחלקם זמירות חסידיות אשכנזיות. דמויות המופת השנתיות הם הרב קוק זצ"ל או לאה גולדברג, אך מעולם לא היו אלה רבני ארצות האיסלאם או משוררים מזרחים.

למרות שהמחנכות הנהדרות של הבן שלי היו עד היום ממוצא מזרחי, הדבר כמעט ולא בא לידי ביטוי משום שתפישתן החינוכית "מולבנת", מיושרת לערכים הדתיים-לאומיים האשכנזיים שעליהם מושתת בית הספר. בנוסף, בביתנו אנו מנהלים אורח חיים מסורתי, כמו רוב האוכלוסיה המזרחית, אך בחינוך הדתי-לאומי - "מסורתי" היא מילת גנאי. המסר שהבן שלי מקבל מבית הספר זהה למסר שהונחל גם לי כתלמידה - קיימות שתי קבוצות לגיטימיות: דתיים וחילוניים. לעומתם, מסורתיים הם אנשים שלא החליטו באופן מושכל מהי דרכם והם מקיימים רק את המצוות שנוח להם לקיים, מה שהופך אותם למושא ללעג.

מחיקת התרבות, המסורת והעולם הדתי-מזרחי היא לא רק עוול דתי במובן הצר, אלא גם סוג של פשע חברתי. על מנת להבין זאת, רצוי להכיר מעט את העולם הדתי כפי שהתקיים במאות השנים האחרונים בארצות האיסלאם.

יהודה מימרן, מייסד ארגון "ממזרח שמש" כותב שיהודים חיו בתוך עולם מוסלמי שלא עבר תהליך של חילון, מה שאיפשר למודרניזציה ולהשכלה לחלחל לחייהם בהדרגה. בהקשר זה מעניין שבמקרים רבים סוכני ההשכלה היו היהודים עצמם.

אשר על כן, השיח הדתי יכול היה להמשיך באופן טבעי את העיסוק החברתי ולאמץ במקביל את המודרנה. בניגוד ליהדות האשכנזית שהתמודדה ביתר שאת עם תהליכי חילון וכתגובה לכך יצרה את האורתודוכסיה וההקצנה הדתית, ביהדות המזרחית מעולם לא היה ניגוד בין פילוסופיה ליהדות, בין השכלה ליהדות ובין עבודה ליהדות. להיפך, היא זיהתה את יתרונות המודרניזציה וההשכלה ורתמה אותן כחלק מההוויה הדתית בקהילות. באקלים דתי המאופיין במתינות ובהכלה, אך טבעי שכל היהודים נעו היכן שהוא על הרצף המסורתי ולא נדרשו לתפישה דתית דיכוטומית ומתגוננת כפי שהתפתחה ביהדות אשכנז.

בנוסף, בארצות האיסלאם השלטון איפשר לחכמים להמשיך ולתקן תקנות חוקיות תקפות כך שהשפעתם של החכמים בקהילותיהם הייתה נוכחת ומרכזית. כתוצאה מכך, התפתח עולם הלכתי גמיש, דינמי, מסורתי המאופיין בשיקול דעת שעסק רבות בסוגיות חברתיות. הלכות ותקנות רבות עסקו בפערי מעמדות, בבעיות עוני ואבטלה, בהכלת האחר בתוך הקהילה ובשלל סוגיות נוספות הנוגעות בצדק חברתי.

בחזרה לימינו. יהדותם של תלמידים שילמדו את הגותם העשירה של רבני ארצות האיסלאם תהיה מחוברת להוויית החיים החברתיים ולסוגיות הבוערות העומדות על הפרק כיום במדינה. חיבור שלצערנו הוא לא חלק מהאג'נדה החינוכית של החינוך הדתי-לאומי. בנוסף, תלמידים מסורתיים - שהם יותר ממחצית מכלל התלמידים היהודים - לא יחוו את הנתק בין ערכי הבית בעיירת הפיתוח או בפריפריה הגיאוגרפית לבין תפישת בית הספר, אלא ילמדו מתוך אקלים של חיבור, רצף והפרייה הדדית.

אפרת שני-שטרית, מנתחת מערכות מידע ופעילה חברתית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il