"גולני זו משפחה": חיילי גדוד 13 נפגשו
לוחמי גדוד "גדעון" שחזרו את הקמתו, נזכרו בשבתות בבסיס ועקצו את הלוחמים בהווה. "היום הם קצת יותר מפונקים ממה שאנחנו היינו", הסבירו
"היינו באמצע כיתה י"ב, כאשר אברהם יפה דפק על דלת הכיתה. הוא אמר, 'מה אתם עוד לומדים, יש מלחמה. תוך חצי שעה אתם צריכים להיות בכאוכב'", כך שחזר ישראל זמיר, איש בית אלפא, את הרגעים הראשונים להקמת גדוד 13 בחטיבת גולני ב-1948. אמש (יום ב') התקיים במעיין חרוד המפגש הראשון של לוחמי גדוד "גדעון" לדורותיו.
"אנחנו צהלנו כי הקיבוץ התנגד לגיוס. עשו לנו ארוחת פרידה ובאמת חצי שעה אחרי זה היינו בכאוכב (כוכב הרוחות הצופה אל עמק הירדן). הדבר הראשון שנתקלנו בו היה סירחון נורא של עשרות גוויות של חיילים עיראקיים שהיו פזורות בשטח. היינו צריכים לפנות אותן. זו הייתה הטירונות שלנו".
קרוב לאלף לוחמי עבר והווה הגיעו למפגש, וההתרגשות הייתה רבה. "גולני זה משפחה. אין על גולני", אמר שמואל חכמון, שהגיע למעיין חרוד משיקגו. "לא צנחנים, לא שייטת ולא סיירת מטכ"ל. בלי הפלברה של הטייסים. אנחנו משפחה". אחרי החיבוקים והטפיחות על השכם הוציאו החברים את התמונות והחלו להעלות זיכרונות, בין השאר על הצל"ש שקיבלו חיילי הגדוד בשנת 72'.
"כשהיינו ברמת הגולן נקראנו להיתקלות עם חוליית מחבלים", סיפר ד"ר דוד בנסל, אז חובש פלוגתי. "יצאנו למרדף ואפילו הרגנו את אחד המחבלים. אחר כך נקראנו ללשכת אלוף פיקוד צפון דאז, מוטה גור ז"ל. זה היה ביום שישי, ואפילו לא קיבלנו שבת בבית. חזרנו לגולן. זו הרוח של גולני. ראינו את זה אז וראינו את זה גם במבצע הנוכחי, אצל הדור הצעיר, אנשים מקבלים את הרוח בירושה".
אחד ה"יורשים" האמורים הוא סמ"ר נאור בן אבו, לוחם סדיר שהגיע עם אביו, דוד, ששירת אף הוא בגדוד. "הוא התעקש מאוד ללכת בדרך שלי, לגדוד ואף לפלוגה שלי. זו תחושה טובה של גאווה", אמר האב. "היום הם קצת יותר מפונקים ממה שאנחנו היינו. אנחנו חזרנו לבסיס ואף אחד לא ידע מתי נראה שוב את הבית. בטח שלא היו טלפונים. כשעשינו מסע 120 ק"מ לחרמון, אף אחד לא חיכה לנו חוץ מאבא אחד, שהיה לו אוטו. היום אנחנו מלווים אותם בכל שלב. כשהם בדרך הביתה, אנחנו נוסעים להביא אותם, ולא כמונו, שעמדנו שעות בטרמפיאדות".
במפגש השתתפו גם זוגות שהכירו במהלך שירותם. "היא שירתה במבצעים ואני הייתי מ"פ. הגעתי לתחקיר ושם נפגשנו", נזכר בחיוך אריה רגב, כיום מפקד שירותי הכיבוי בחיפה ובעבר סמג"ד הגדוד, שהגיע עם רעייתו דנה. "מאז, כבר 38 שנה אנחנו ביחד". בנם שירת אף הוא בחטיבה. "אני לא יודעת אם 'הרעלנו אותו', אבל באיזשהו מקום זה כנראה זורם מתחת לעור. יש גאוות יחידה בבית", אמרה האם.
ראש מועצת גלבוע דני עטר, ששירת כמ"פ בגדוד ועומד כיום בראש עמותת גדוד גדעון, הוסיף כי "זו תחושה של התרוממות רוח. אתה רואה מפקדים ולוחמים שלא נפגשו עשרות שנים, וזו הפעם הראשונה שכולם פה. מלוחמי תש"ח ועד צוק איתן. אין צומת הכרעה של המדינה שגדוד 13 לא היה בה".
לפנייה לכתב/ת 
