ליגת העל בכדורסל חוזרת: תחנת רכבת
קבוצות שמחליפות שחקנים, שחקנים שמחליפים קבוצות, ואוהדים שלא מזהים ולא מזדהים. אז למה בכל שנה יש כל כך הרבה שינויים בסגלים? כמו תמיד, תלוי את מי שואלים
נתחיל עם נתון מספרי ונמשיך משם: 105 מתוך 161 שחקני ליגת העל בכדורסל פותחים את העונה בקבוצה חדשה. כן, 105 מתוך 161 החליפו מדים לעומת עונת 2013/14. כלומר 65 אחוז. כלומר רק 35 אחוז מהשחקנים נשארו לעונה נוספת בקבוצה שלהם. מבאס, מקומם, וחוזר על עצמו שנה אחר שנה.
מכבי חיפה היא הסממן הבולט לתופעה שהולכת ומתעצמת עם השנים. רק לפני שנתיים עידו קוז'יקרו וגל מקל הניפו את צלחת האליפות ברוממה. גם בעונה שלאחר מכן הירוקים היו קרובים מאוד לזכות באליפות שנייה ברציפות.
ומה נשאר מהסגל של העונה שעברה? שני שחקנים בכירים בלבד שרדו את הקיץ בכרמל - דגן יבזורי ואלכס צ'וברביץ'. נכון, בן רייס נפצע וגמר את העונה עוד לפני שהחלה, אבל לא פחות מתשעה שחקנים חדשים הביא ג'ף רוזן לצעצוע שלו. בכלל, באף אחת מארבע העונות האחרונה לא הצליחה חיפה להשאיר בקיץ יותר משלושה שחקנים בסגל.
"זה ממש מאכזב", אומר עומר אשל (40), אוהד הירוקים עוד משנות ה-80. "כמעט כל הקבוצות מחליפות לפחות 70 אחוז מהסגל שלהן מדי שנה. אין המשכיות כמו שהייתה פעם".
חיפה, כמו שאומר אשל, ממש לא היחידה. אשדוד וראשל"צ צירפו גם הן תשעה שחקנים חדשים כל אחת, הרצליה וחולון שמונה, הפועל ת"א וגלבוע/גליל שבעה.
"לשחקנים אין נטייה לחתום על חוזים ארוכי טווח"
אז מה באמת מביא את הקבוצות לבצע את כל השינויים הללו? כמו בכל דבר בחיים, תלוי את מי שואלים. הבעלים של גלבוע/גליל, חיים אוחיון, מנדב הסבר משלו: "לרוב השחקנים בשנים האחרונות אין נטייה לחתום על חוזים ארוכי טווח". אוחיון עצמו נכווה לא פעם, והקבוצה שלו איבדה פעם אחר פעם אחר שחקנים לטובת קבוצות אחרות.
זה רק הצד הכלכלי שמונע מכם להחתים שחקנים לטווח ארוך?
"הקבוצות כן מנסות להשאיר את השחקנים, אבל זה לא תמיד עולה בקנה אחד עם הצד השני. יש שחקנים שפחות שואפים גבוה אלא רוצים להרוויח כסף לאורך הקריירה ועוברים בכל שנה לקבוצה שמציעה להם עשרת אלפים או 20 אלף שקל יותר לעונה. מבחינתי זה שיקול מוטעה".
מאמן ראשל"צ, שרון דרוקר: "לצערי היום אנחנו חיים את תרבות האינסטנט, את הכותרות המהירות, לעשות יותר ויותר כסף בכל שנה. צורכי השוק קובעים את כללי המשחק. אם שחקן מצליח בקבוצה בינונית והוא מקבל הצעה מקבוצה גדולה יותר, אז סביר להניח שהוא יעזוב".
"הקבוצות לא מצליחות לשמור על המאמנים"
יהוא אורלנד (33) הוא דוגמה מצוינת לשחקן שמחליף קבוצות פעם אחר פעם. במהלך הקריירה הוא עבר בלא פחות מעשר קבוצות שונות בליגה, והעונה מגיע תורה של אשדוד. לגארד הוותיק יש הסבר אחר מזה שהציגו אוחיון ודרוקר: "הסיבה המרכזית לרכבת השחקנים היא שהקבוצות לא מצליחות לשמור על המאמנים. אם לשחקן יש חיבור עם מאמן ופתאום מגיע מישהו חדש אז הוא בדרך כלל עוזב. במקרה שלי, בכל פעם שלא נשארתי בקבוצה זה בגלל שהמאמן עזב. כל מאמן רוצה דברים אחרים וזה משפיע על כל שחקן".
אז בעצם אתה אומר שההנהלות אשמות?
"שחקן שהייתה לו עונה טובה בקבוצה ומאוד רוצה להישאר בה כדי ליצור המשכיות נמצא בבעיה. הוא מקבל הצעות מקבוצות אחרות ממש עם סיום העונה, כאלה שכבר התחילו להתארגן. הוא רוצה מאוד להישאר במועדון בו שיחק בעונה שעברה, ומתקשר להנהלה לשאול מה קורה. בתגובה בהנהלה אומרים לו שהם עוד לא התחילו להתארגן. השחקן מרגיש במצב כזה שהעתיד שלו בסכנה. ובגלל זה ברוב המקרים שחקנים מחליטים לעזוב. הסדר והארגון בהרבה מאוד קבוצות ישראליות בעייתי".
מי שמסכים עם אורלנד הוא יו"ר בני הרצליה, אלדד אקוניס, שזוכר ימים יפים יותר: "בשנים שלנו בבני השרון כשהייתה לנו יציבות בחוזה משותף עם העיריות של הרצליה ורעננה לשלוש שנים, יכולנו לעשות דברים מעבר לעונה אחת. ראו את התוצאות בשטח עם זרים כמו קוקי בלצ'ר, עוסמאן סיסה ושון ג'יימס, שהמשיכו איתנו שלוש-ארבע-חמש שנים. ישראלי כמו ארץ כץ שיחק אצלנו במשך שש עונות. מאז שהאיחוד פורק כשאין ודאות קשה לבנות משהו יציב".
"נס ציונה היא בדיוק הצד הנגדי במשוואה"
אחד האנשים החשובים בקבלת ההחלטות של השחקנים לגבי הקריירה הוא הסוכן. מתן סימן טוב, שחקן עבר והיום אחד הסוכנים המובילים בארץ, משוכנע: "הכל מתחיל ממעמד המאמן. להנהלות אין סבלנות לדרך, הן מצפות לתוצאות ומהר. כמעט אין בליגה אף מאמן שחתום ליותר משנה או מקסימום שנתיים. לכן כשמגיע מאמן חדש הוא ישר מבצע שינויים בסגל באופן טבעי לפי אמונתו והבנתו".
סימן טוב נותן את הדוגמה ההפוכה למועדון שנוהג אחרת: "נס ציונה היא בדיוק הצד הנגדי במשוואה. נדב זילברשטיין נמצא כבר שנים במועדון יחד עם עופר ברקוביץ' ואיתם ממשיך גם השלד הישראלי, מאיר טפירו, טל דן וגיל אמיתי. הקבוצה גם השאירה את פרסטון נואלס, וברוב משחקי ההכנה הם נראו מחוברים יותר משאר הקבוצות".
אחד האחראים לתהליך שעברה נס ציונה הוא היו"ר יניב מזרחי, שאומר: "גם כשהיינו בליגה השנייה עשינו הכל כדי להשאיר את הישראלים ואפילו את הזרים, דבר שמאוד לא נפוץ. יש לנו אנשי מקצוע שממשיכים הרבה שנים. נדב מתחיל אצלנו שנה שישית ברציפות עוד מהליגה הארצית, וגם עופר כבר שנים איתנו. לישראלים שלנו היו חוזים לשנתיים, כך שהם לא יכלו לעזוב ואני גם לא חושב שהם רצו לעזוב בעקבות ההצלחה שלנו".
אם הישראלים עוברים מקבוצה לקבוצה, הרי שסוגיית הזרים בעייתית עוד יותר. די נדיר לראות זר שנשאר יותר משנה-שנתיים בישראל לפני שהוא עובר לתחנה הבאה. גם בנס ציונה חוו זאת על בשרם. בעונה שעברה הכתומים היו הלהיט החם בליגה ונהנו מיכולת נהדרת של טיילר האניקאט, דיימון סימפסון ומיטשל וואט. השלישייה לא נשארה בקבוצה ועזבה.
"מאוד רצינו להשאיר אותם, אבל זה היה בלתי אפשרי", אומר מזרחי. "האניקאט גדול על הליגה שלנו וחתם בכסף גדול בחימקי, מיטשל וואט עזב ל-NBA וסימפסון קיבל את ההצעה הכספית הנדיבה של אסטודיאנטס הספרדית".
אז איך כן אפשר להשאיר את הזרים עוד עונה?
"מהקיץ הזה התחלנו להוסיף לחוזים של השחקנים הזרים אופציית הארכת חוזה לעונה נוספת כמסקנה מהעונה שעברה".
לשינוי בשתי הקבוצות הגדולות בליגה יש שתי סיבות מרכזיות. הראשונה היא ההצלחה. באופן טבעי, מכבי שזכתה בטרבל רצתה (והצליחה) להשאיר אצלה כמה שיותר שחקנים. ירושלים, למרות שלא רשמה הישגים בזירה המקומית, יודעת היטב כי השחקנים אותם השאירה (הלפרין, אליהו, רייט, גרין, אריאל וקיצ'ן) הם מספיק טובים כדי להתחרות במכבי.
הסיבה השנייה היא כספית. התל אביבים והירושלמים הם היחידים מבחינה כלכלית שיכולים להחתים שחקנים על חוזים ארוכי טווח בכסף גדול, מה שמאפשר להם להשאיר שחקנים אצלם לאורך זמן. יחד עם זאת, מכבי בעצמה סובלת בשנים האחרונות מנחיתות כלכלית מול ענקיות היבשת, שאילצה אותה להיפרד משחקנים כמו אינגלס, פארגו, רייס והיקמן.
"אין כבר שחקנים שמזוהים עם קבוצות"
אז כולם רוצים המשכיות וקבוצה טובה, אבל מהן ההשלכות של המשכיות? חיים אוחיון מדבר על השלכות אידיאולוגיות: "יוגב אוחיון, ליאור אליהו וגל מקל שיחקו שלוש שנים או יותר אצלנו, ולמעשה פרצו בגליל אז וגלבוע של היום. עכשיו אנחנו מנסים לעשות את אותו הדבר עם נמרוד טישמן ולהתעקש עליו, כי אנחנו באמת מאמינים בפוטנציאל שלו. הוא פותח את השנה הרביעית אצלנו".
אקוניס מתייחס להשלכות שיווקיות: "אין כבר שחקנים שמזוהים עם קבוצות וזה גם דבר רע שמונע את מיתוג הליגה. יש פחות מאבקים ויריבויות בין קבוצות ושחקנים".
יניב מזרחי נותן את הצד המקצועי בנס ציונה: "התלכיד אצלנו רץ כבר שנה שנייה ברציפות ורואים שהשחקנים מבינים את הדרישות של המאמן ויודעים בדיוק מה הוא רוצה. אנחנו נראים כמו קבוצה מחוברת, ובשאר הקבוצות נכון לעכשיו זה לא ככה. בראייה לעתיד נשמור על שלד של שלושה-ארבעה שחקנים ישראלים בכירים ולפחות עוד שני זרים".
וחוץ מהקטע המקצועי, באילו תחומים נוספים ההמשכיות עזרה לכם?
"הגיעו יותר ספונסרים בגלל שהקבוצה קיבלה חשיפה רחבה יותר בכלי התקשורת וגם בעיר. היתרון הבולט שלנו הוא שמגיע ספונסר ורואה שיש באמת קבוצה עם המשכיות ולא אוסף של שחקנים,
ויש לו עם מה להזדהות".
הסוכן סימן טוב נותן את מתן נאור כדוגמה הטובה ביותר לשחקן שמזוהה עם הקבוצה שלו: "מתן נאור והפועל ת"א הם חבילה אחת. הוא נמצא במועדון שנים ארוכות, מחובר מאוד לאוהדים ולמערכת והם מחוברים אליו. רק ככה יש סיכוי להצלחה בליגה".
דווקא במינהלת הליגה לא ממש לחוצים מהסיטואציה שנוצרה בשנים האחרונות בכדורסל המקומי. "קבוצות מחליפות שחקנים ואינני רואה שום דבר רע בכך", אומר המנכ"ל עדלי מרכוס. "זו תופעה שקיימת בכל אירופה. כמו בכל מקום עבודה, כאשר עובד לא משתלב, הוא מתבקש לעזוב או מפוטר".
כל השינויים הללו לא פוגעים במיתוג הליגה?
"אני לא חושב שיש פגיעה במוניטין הליגה. אמנם תם עידן הסמלים בכדורסל הישראלי, אבל דווקא לאחרונה אנחנו רואים יותר החתמות של ישראלים וזרים למספר שנים".
ועומר אשל מסכם את רצונם של האוהדים, אלה שבלעדיהם למועדוני הספורט אין זכות קיום: "הקבוצה שלי היא לא היחידה בסיפור הזה. הייתי מאוד שמח לראות שוב שחקנים שהם סמל בקבוצות בהם שיחקו, כמו שתומר שטיינהאור וארי רוזנברג היו בחיפה לפני 30 שנה".
לפנייה לכתב/ת 
