ליגת העל בכדורסל חוזרת: סרט זר
השיחה מהסוכן, הריחוק מהמשפחה, המנטליות השונה, ההסתגלות לכדורסל, ההמלצה לחברים. חמש סצנות מחייו של שחקן חיזוק שמגיע לישראל, בכיכובו של לאמיין ווילסון מנס־ציונה. ביים: שרון דוידוביץ'
פרויקט פתיחת עונת הכדורסל של ynet ספורט, בשיתוף מינהלת הליגה וקרן היסוד לקבלת הפנים לשחקן הזר בישראל, מעוניינים להפיק סרט חדש.
סרט ספורט, שבמרכזו כדורסלן אמריקאי המגיע לארץ הקודש על מנת להפוך לכוכב על הפרקט. צוות ההפקה שלנו יצא למשימה על מנת למצוא שחקן ראשי, כשבידיו מספר פרמטרים ברורים עבור כל אמריקאי שנוחת בישראל: א. קדנציה ראשונה. מישהו שנחת ממש לא מזמן וחווה כעת את תקופת ההסתגלות. ב. בעל ניסיון. רצוי מעל גיל 30, מישהו עם ראש על הכתפיים ופרספקטיבה רחבה בעיניים. ג. אחד שהדרכון שלו מפוצץ בחתימות ממדינות שונות. שיוכל להבין את ההבדלים.
ראה עולם. ווילסון(צילום: עוז מועלם)
מהר מהצפוי חזר הצוות עם תשובה מושלמת: לאמיין ווילסון, שחקנה החדש של עירוני נס ציונה. יליד אלבמה, בן 34, שכבר ראה דבר או שניים. כנראה יותר. רוסיה, גרמניה, צרפת, איטליה, אוקראינה, סין, טורקיה, הפיליפינים, פורטו־ריקו וגיאורגיה. 10 מדינות עבר ווילסון לפני שהגיע לישראל. הוא העפיל לרבע גמר היורוקאפ עם בודיבלניק קייב, הוא זכה באליפות צ'כיה עם נימבורק, ביורוצ'אלנג' עם קריליה הרוסית ובגביע הצרפתי עם וילרבאן. הוא הסתובב בקאנטו ובשולה. בקיצור, ראה עולם. עכשיו הוא רואה את הישראלי. והוא כוכב הסרט שלנו.
סצנה ראשונה: הטלפון
אתה יושב בביתך באלבמה עם האישה והילדה. לפתע מצלצל הטלפון. זה שוב הסוכן שלך, עם עוד יעד מקורי. "יש לי קבוצה בשבילך - היא מישראל". כמו כל אדם שמקבל הצעה חדשה, גם הזר האמריקאי מתחיל לשחק את משחק האסוציאציות כשהוא שומע "ישראל" לראשונה.
"קודם כל שאלתי את הסוכן שלי איפה אשחק, כי הכרתי את מכבי ת"א שהיא קבוצה גדולה ואת הפועל ירושלים", מספר ווילסון. "הוא אמר 'נס־ציונה', ולא היה לי מושג על מה הוא מדבר. אבל זכרתי קודם כל שפעם הייתי בישראל ביורוצ'אלנג' ושיחקנו נגד חולון. מזג האוויר היה נחמד".
בדירה. "6-7 שעות ביום באינטרנט"(צילום: עוז מועלם)
אחרי שלב הזיכרון הראשוני, מגיע שלב ההקשרים. מי האנשים שעולים לראשך כשאתה שומע "ישראל": "כשהייתי בנימבורק, המאמן שלי היה ננו גינזבורג. הוא היה בחור מגניב, מאוד נינוח ומשפחתי. זה הישראלי הראשון שהכרתי, והוא עשה עליי רושם טוב".
לאחר מכן מגיעה הפעולה האקטיבית הראשונה שלך. "שוחחתי קודם כל עם אנתוני גודס ששיחק כאן (הפועל ת"א, חולון ונס־ציונה, ש.ד), והיה איתי בעונה שעברה בשולה", מפרט ווילסון. "הוא סיפר לי שממש אהב להיות כאן, שזה כמו אמריקה ואתה יכול לדבר פה עם כולם אנגלית".
אבל עם כל המחמאות והזיכרונות היפים, מגיע החלק הקשה באמת כשצץ לו השם "ישראל": "כל המשפחה שלי אמרה לי 'לא, אל תלך. מסוכן שם'. ב־2008 הייתה לי הזדמנות לבוא ולשחק בהפועל ירושלים, אבל ראיתי כל מיני דברים בטלוויזיה ופחדתי. סירבתי אז. הפעם, כשאני מבוגר יותר וראיתי כמה דברים בחיי, חשבתי לעצמי - זה משהו חדש שאני רוצה לנסות. כשהייתי כאן ביורוצ'אלנג' הבנתי שדברים נראים אחרים מאשר בטלוויזיה. יש שמש, ים, מדברים אנגלית, אפשר לקנות דברים בקלות במכולת. בסופו של דבר, הכל עניין של ביזנס".
מבלגן את הבית. "אשתי תעשה סדר"(צילום: עוז מועלם)
סצנה שנייה: הנחיתה
הגעתי לדירה החדשה. כדי לבקר את לאמיין, אנחנו נוסעים לרחובות. שם הוא מתגורר ברחוב שקט יחסית, קרוב מאוד למרכז העיר. רק הבניין שעובדים עליו ממול מרעיש מהבוקר עד הערב. דירת ארבעה חדרים, סטנדרטית ונחמדה. סלון גדול, חדרים מרווחים, לא הרבה מעבר לזה.
אחרי חודש כאן, המלאי של ווילסון מצומצם למדי. שתי ספות חומות. לא גדולות במיוחד, יפות מאוד. זאת אומרת, יפות אם השנה היא 1989. אין שולחן בסלון, רק טלוויזיה בינונית על שידה. שקיות האשפה נערמות במטבח, הכלים נערמים בכיור. חבילת הצלחות החד־פעמיות תופסות את העין.
בחדר הראשון המזוודה על המיטה. עדיין לא פורקה. הבגדים יוצאים וחוזרים לכאן. בחדר השינה מיטה ענקית שאמורה להכיל בקרוב את לאמיין עם אשתו והילדה הקטנה שיגיעו לשהות כמה חודשים עם אב המשפחה. ויש חדר שלישי, אליו הוא כלל לא נכנס. אף פעם. הדלת סגורה תמיד.
מטייל בשוק. "אימון, בית, מכולת"(צילום: עוז מועלם)
בכל צרה הוא נעזר באפי שמש, מנהל הקבוצה. "אם יש בעיה אני ישר מתקשר לאפי ואז כבר מישהו יגיע לסדר. אני סבלני, לא דורש יותר מדי. דואגים לי כמו שצריך. בכל מדינה היה לי 'אפי' כזה כדי להקל עלינו". ומה יהיה עם הדירה? התשובה ברורה: "היו לי כבר דירות טובות יותר, אבל אני אדם שלא בא בתלונות ומסתדר עם מה שיש. אני בטוח שכשאשתי תבוא דברים ייראו אחרת. היא תעשה סדר. יש לי עוד כמה דברים שאני צריך להשיג כאן, אבל אני סומך עליה. כרגע זה סתם נראה כמו דירת רווקים".
נראה שווילסון לא צריך באמת יותר מזה. לא כשכל עיסוקיו מתנקזים לכדי אימון ביום, קצת סרטים והרבה אינטרנט עם המשפחה הרחוקה. הרבה מאוד. "אני מעריך שבכל יום אני נמצא בערך 7־6 שעות באינטרנט. הגעתי לשלב בקריירה שאני רגיל לזה, ואני מסביר לילדה שלי שאני חייב ללכת לעבודה. הדבר הכי קשה לי זה שאני רואה אותה גדלה רק דרך המסך ואני מפספס את זה".
סצנה שלישית: הרחוב
האזן למוזיקה האהובה עליך במקומות הבילוי, טעם את האוכל האהוב עליך במסעדות והכי חשוב - היזהר בכביש! לאמיין לא מפסיק לשמוע מחברים אמריקאים על הדברים הטובים בישראל, אבל בגיל 34 ועם משפחה, הוא מסתכל על דברים קצת אחרים.
"סיפרו לי המון על חיי הלילה כאן", הוא אומר, "המוזיקה טובה, הרבה היפ־הופ, הבחורות נראות מעולה, הכל אדיר. אם הייתי מגיע לכאן 10 שנים צעיר יותר, הייתי כנראה כל הזמן בחוץ. מבלה, נהנה מהחיים. אבל כרגע אני בעיקר נרגע בבית. הלכתי פעם אחת לים עם חברים לקבוצה, פעם אחת עשינו מנגל בבית של המנהל, וזהו. חוץ מזה - אימון, בית, מכולת".
ווילסון ברכב. "זה מפחיד"(צילום: עוז מועלם)
אבל יש גם צדדים אחרים שווילסון למד להכיר בישראל. וכן, כל הסטריאוטיפים נכונים: "הדבר היחיד שממש שונה כאן מארה"ב זו הנהיגה. אנשים פה לא רוצים לנסוע בנתיב שלהם! כל הזמן אתה נוהג בחשש - רגע, לאן הוא נוסע? לכאן? רגע, לכאן? - זה מפחיד".
וישנה גם המנטליות: "עדיין לא פגשתי ישראלי עצבני, למזלי. אני מקווה שזה גם לא יקרה. אבל יש דבר אחד שהבחנתי בו - כשאנשים מדברים בקבוצה זה ממש אגרסיבי! פעם אחת הסתכלתי מהצד והם צעקו, אז נעמדתי קרוב. חשבתי לעצמי שתיכף תתפתח כאן קטטה וצריך להפריד. ואז...הם מתחבקים! זה מוזר.
"במקומות אחרים מדברים בשקט, ואם מגיעים לגבהים בקול זה אומר שמשהו עומד לקרות. וכאן? חיבוקים! בכל מקרה, אחרי חודש אני רק יכול לספר שכולם ממש נחמדים אליי. גם ברחוב וגם בקבוצה. כולם חמימים, השחקנים שואלים אותי אם אני רוצה לבוא לאכול, לצאת איתם. זה נחמד".
סצנה רביעית: הכדורסל
התלבש יפה וצא לאימון במאזדה 2 משנת 2012. תגיע 40 דקות לפני הפתיחה ושב בצד בזמן שקבוצת ילדים משחקת על הפרקט. שב עם חבריך האמריקאים לקבוצה, שתף סיפורים, צחק בקולי קולות והצטרף ברוח טובה וקלילה לאימון, כאמור - היחיד שלך באותו יום.
נהנה עם החבר'ה. "משלמים פה בזמן"(צילום: עוז מועלם)
עם כל הדיבורים על מוזיקה ואוכל, כמעט שכחנו שלאמיין הוא כדורסלן. כזה שכבר שיחק בעשר ליגות שונות. "כשהגעתי וראיתי את הרמה, הבנתי שהליגה הישראלית לא רעה בכלל", מחמיא ווילסון. "יש כאן קצב גבוה, והוא שונה מאוד מאירופה, שם הכל איטי, הכל מסודר. כאן זה מהיר, יותר מתפרצות. זה סוג הכדורסל שאני אוהב, אבל אצטרך להתרגל אליו מחדש".
כשמדברים על חיי הנוחות של הזרים בישראל, שוכחים לציין דבר אחד - את האימונים. "האימון כאן שונה. לא קשה מדי. המאמנים לא לוחצים עליך סתם ולא מריצים אותך לחינם. אתה בא, מתאמן טוב, עובד על מה שצריך, וחוזר הביתה. באירופה נתקלתי במאמן סרבים או קרואטים שאהבו לעשות לפעמים שני אימונים ביום, של שעתיים וחצי כל אחד. זה מתיש. כאן זה אחרת. זה לא קל יותר, אבל טוב יותר. נחמד יותר. בכלל, נדמה שבסופו של דבר מה שחשוב כאן זו התוצאה - או שניצחנו או שהפסדנו".
למרות שעבר רק חודש ועל אף הדירה המאולתרת נכון לעכשיו, נראה שווילסון מצא את מקומו, ודאי ברמה המקצועית. עם המאמן נדב זילברשטיין איתו למד להתחבר, עם המנהל המקצועי עופר ברקוביץ' שמתווה את הדרך, עם ישראלים מוכרים וחבורת זרים שנבחרה בקפידה עם רמת התנהגות שתתאים את עצמה למועדון קטן וחברתי כמו נס־ציונה.
ווילסון על הפרקט. "כאן לא קל יותר, אבל טוב יותר"(צילום: עוז מועלם)
"חשוב לציין עוד דבר אחד שקורה בישראל ולא קיים במקומות אחרים", לאמיין מוסיף, "משלמים פה בזמן, וזה חשוב מאוד. היו לי קבוצות במזרח־אירופה שלא שילמו חודשיים־שלושה. זה הטריף אותי".
סצנת הסיום: המסר
סיים את הסרט עם מסר: "אם אתה שחקן אמריקאי עם שתי אופציות ביד, כשאחת מהן היא ישראל - לך על זה! אפילו אם משלמים קצת פחות וההבדלים סבירים בשכר, יהיה לך כיף. גם חם, גם נעים והכי חשוב - תקבל את הכסף!"
האמת, כשחושבים על זה, כל מה שסיפרנו כאן נשמע קצת לא הגיוני. חיי החברה מעולים, הכסף לא רע, הרמה טובה והאימונים נינוחים. גם המצב לא גרוע כמו שזה נראה בטלוויזיה. גן עדן של ממש, אבל לא נשמע כמו משהו שעשוי להתרחש במציאות. מסוג הדברים שיש רק בסרטים. או אם אתה שחקן זר בכדורסל הישראלי.
לפנייה לכתב/ת 
לאמיין ווילסון
צילום: עוז מועלם
מומלצים
