המטרה: לעשות טוב. יומן מסע של נווד ישראלי
אחרי שטייל בלמעלה מ-100 מדינות בעולם החליט "לונלי פלג" להקים פרויקטים לנזקקים מסביב לעולם. "אני אמשיך את המסע שלי בכפרים ושכונות העוני, אך הפעם בנוסף לסיפורים שאני משתף, יהיה לי גם תקציב גדול שאיתו אוכל לעזור לאנשים שאפגוש לאורך הדרך". סיפור מעורר השראה על נתינה בכל מקום
קוראים לי פלג כהן, אני בן 31, מטייל בעולם כבר 10 שנים, נווד. לפני חצי שנה הגשמתי את החלום שלי לטייל ב-100 מדינות בתקציב הנמוך ביותר והיום אני ממשיך את המסע שלי מסביב לעולם.
כשנחתתי בפיליפינים, המדינה ה-100 שלי, הרגשתי סיפוק עצום. אחרי הכל הגשמתי את החלום שלי. דיברתי עם אמי בטלפון והיא כמובן אמרה שהיא גאה בי מאוד, אבל עכשיו אני חייב למצוא חלום חדש, כי אדם אינו יכול לחיות בלי חלום.
טיילתי במדינות קסומות, הרים ירוקים, חופים לבנים ומים כחולים אך לצערי הימים חלפו ושום חלום לא הבעיר את דמיוני ועורר בי את היצר שהשתולל בי בשנים האחרונות.
זה היה בחג פורים, הלכתי לבית חב"ד ושם החלום מצא אותי. הסיפור מתחיל ב-500 דולר שקיבלתי מאנשי עסקים אמריקנים שפגשתי בבית חב"ד, הם כל כך התרשמו מהסיפורים שלי ומהדרך חיים שבחרתי לחיות, שהם פשוט נתנו לי את הכסף בסוף הערב וביקשו ממני שפשוט אמשיך ללכת בדרך שלי.
למחר נפגשנו שוב וביחד רקמו חלום משותף, לעזור לאנשים שאני פוגש לאורך הדרך. אנשי העסקים הם הבעלים של חברת רהיטים אמריקאית בשם "מודאני" (Modani) וביחד עם ״לונלי פלג״ החלטנו להפוך את הבלוג שלי למשהו הרבה יותר גדול ומשמעותי מסתם עוד בלוג טיולים.
לשתף את העולם בסיפור בתקווה שמישהו יוכל לעזור
אני אוהב לטייל כי זאת הדרך שלי להכיר תרביות ואנשים חדשים, חציתי את מערב אפריקה בטרמפים, חייתי עם השבטים המונגולים, הקמתי את אוהל שלי על חופים לבנים, בכפרים קטנים או סתם בצידי הדרך.
לאורך השנים פגשתי אנשים רבים שהסיפור שלהם השאיר בי חותם לכל החיים. הדרך שלי לנסות ולעזור להם, הייתה לכתוב עליהם ולשתף את העולם בסיפור שלהם, בתקווה שמישהו יוכל לעזור.
"מודאני" חיפשו דרך לתרום את הכסף שלהם, אך הם רצו לעשות זאת בדרך אישית ולא דרך האינטרנט בלחיצת כפתור. הם רצו לדעת בדיוק לאן הכסף הולך, הם רצו שהכסף שלהם באמת יגיע לילדים בשכונות הכי עניות ולא סתם יתבזבז על משכורות של עובדים ושחיתויות.
"הקמתי את אוהל שלי על חופים לבנים, בכפרים קטנים או סתם בצידי הדרך"
אני גם חיפשתי לעזור בדרכי שלי, הרי גם כך במסעות שלי ביליתי חלק גדול מזמני במקומות האלו שהרבה ארגונים לא מגיעים אליהם וככה נולד הרעיון: להקים פרויקטים לנזקקים מסביב לעולם. אני אמשיך את המסע שלי בכפרים ושכונות העוני, אך הפעם בנוסף לסיפורים שאני משתף יהיה לי גם תקציב גדול שאיתו אוכל לעזור לאנשים שאפגוש לאורך הדרך.
נכון להיום אחרי שישה חודשים, הקמנו 7 פרויקטים מסביב לעולם ב-5 מדינות שונות.
המטרה שלי תמיד הייתה לנסות לתת השראה לאנשים, היום החזון שלי הוא להפוך את ״לונלי פלג" לבלוג המסעות וההתנדבות הראשון בעולם. העוקבים שלי יוכלו להציע לי רעיונות לפרויקטים, לעזור לי בהכנה לפרויקט, לתרום כסף ואפילו לבואו ולהתנדב יחד איתי מסביב לעולם.
את הפרויקטים אני מוצא בעצמי, בעיקר במקומות שרוב האנשים אינם מגיעים אליהם. בהתחלה אני עובר לגור במקום בו נמצא הפרויקט וחי עם המקומיים, אני מנסה להבין איפה אפשר לעזור, איך לעשות זאת וכמה כסף זה יעלה ובסוף אני מקים את הפרויקט, משתף אותו עם העולם ומקווה שעוד אנשים יגיעו בעקבותיי ויעזרו גם הם.
"הר העשן״ השכונה הכי ענייה במנילה
את הפרויקט הראשון הקמנו ב"הר העשן״ השכונה הכי ענייה במנילה שבפיליפינים. למען האמת השכונה היא בעצם המזבלה העירונית, שם חיים קרוב ל-700 משפחות בלי חשמל, מים זורמים, חינוך, מענה רפואי או הגיינה בסיסית.הילדים פשוט קמים כל בוקר וממיינים זבל כדי למצוא מזון.
ביחד עם ארגון מקומי שפועל שם פיתחנו תכנית שבה הילדים העניים ביותר בשכונה (יתומים, אמא שעובדת בזנות או מכורה לסמים) יוכלו לקבל חינוך ומזון מזין בכל יום כשהם מגיעים לגן או לבית הספר.
האש שהניעה אותי בדרכים חזרה לבעור בתוכי
מודאני מימנו את הפרויקטים לחצי השנה הראשונה שלו, וכיום כשהפרויקט כבר רץ ומניב פירות הארגון המקומי מגייס כספים מסביב לעולם עם הסרטון תדמית שהכנתי להם. ככה הפרויקט ממשיך לתחזק את עצמו גם אחרי שהפסקנו לתמוך בו כלכלית.
הפרויקט ממשיך לתחזק את עצמו גם אחרי שהפסקנו לתמוך בו כלכלית
חייתי בשכונה שלושה שבועות, התנדבתי עם הילדים ונקשרתי אליהם מאוד. היה שם חם ומסריח, האוכל היה אורז דלוח, ומקלחת טובה לא היה משהו פשוט להשיג. אך עדיין הסיפוק שקיבלתי מהילדים האלה ומהעזרה שנתנו להם היה עצום בהרבה מהסיפוק להגשים את החלום שלי לטייל ב- 100 מדינות. קמתי בכל בוקר מוקדם (דבר נדיר שלעצמו) ושמחתי שהאש שהניעה אותי במשך כל השנים בדרכים חזרה לבעור בתוכי.
אחרי הפיליפינים המשכתי לטייל בקוריאה, שם עזרנו בתרומה יפה לבית חב"ד המקומי, כדי לפתוח את המסעדה הכשרה הראשונה בבירה סיאול. משם המשכתי לארץ הסושי וחמוש בילד בן 11 עם כיפה וציציות, נסעתי להילחם בביורוקרטיה היפנית.
ידעתי שאני חייב לבקר אסיר ביפן וכך עשיתי
לפני שנים רבות טיילתי בקולומביה ופגשתי בבחור נחמד שסיפר לי את סיפור חייו בקצרה, קלים הם לא היו. כלא פה, מעצר שם ולבסוף הוא גם מצא את עצמו בכלא ביפן, הוא סיפר לי שזה היה הדבר הכי קשה שעבר עליו בחיים יום אחד שהוא כבר הרגיש שהוא לא מסוגל יותר, שהוא עומד להשתגע! ביקר אותו שליח חב״ד והביא לו ספרים בעברית. הוא סיפר לי שהמפגש הקטן הזה נתן לו כוחות עצומים להמשיך ולשרוד את הכלא.מאז ששמעתי את הסיפור הזה ידעתי שאני חייב לבקר אסיר ביפן. וכך עשיתי.
היפנים לא ממש נותנים לבקר אסירים בכלא אלא אם מדובר בבן משפחה קרוב, עורך דין או איש דת. ביקשתי את עזרתו של הרב בנימין מבית חב"ד בטוקיו, למזלי הוא שמח לעזור לי. הוא צילם את הדרכון שלי, שלח מסמכים והגיש בקשה לאפשר לי לבקר בבית הכלא.
"הסיפוק שקיבלתי מהילדים האלה ומהעזרה שנתנו להם היה עצום". צילומים: לונלי פלג
לאחר שהטפסים התקבלו הוא ביקש מבנו להתלוות אלי ולדבר בשמי כי הם לא דוברים אנגלית ואני לא מבין מילה ביפנית. הגענו לבית הכלא והילד הקטן שהיה חדור מוטיבציה לאפשר לי לבקר את האסיר דיבר, הסביר, התווכח, הראה מסמכים והכל ביפנית.
אחרי ויכוחים, הסברים, הגשת טפסים וכמה טלפונים הם הרשו לי להיכנס לבקר את האסיר בתור ״הרב פלג״.
לעשות משהו שקשור לחיילים שלנו ולילדים בדרום
כמו בכל שנה אני מגיע לארץ לבקר את המשפחה והחברים שלי, השנה גם תכננתי להקים פרויקט בארץ. איך כשנחתתי התחיל מבצע ״צוק איתן״ וידעתי שאני חייב לעשות משהו שקשור לחיילים שלנו ולילדים בדרום.נסענו מוקדם בבוקר לדרום הארץ, הקומיקאים ״צמד שניים״, אורנה שטרקמן - חברה ממועצת העיר נהריה ואני. ביקרנו את הילדים במקלטים, גרמנו להם לצחוק קצת מהמופע והשארנו להם הרבה צעצועים וחוברות לימוד שקנינו להם.
באותו הזמן החיילים שהיו מוצפים בבמבה וקולה ביקשו תחתונים וחולצות. עשיתי כמה טלפון וגיליתי שהיחידה שלי ״גדוד 51 של גולני״ נמצא בלחימה בעזה וממש בשעות אלה יצא להפוגה באחד מהקיבוצים על גבול הרצועה.
להיכנס לישוב לא הייתה עבודה קלה מפני שזה היה שטח צבאי סגור, אבל הצלחתי. עמוס בארגזים עם תחתונים וחולצות מצאתי את הגדוד שלי והרגשתי שסגרתי מעגל.
אחרי הביקור הסוער בארץ נסעתי לטייל באירופה ואחרי כמה שבועות של מסיבות, אוכל טוב וביקור אצל חברים על אי קטן בין שוודיה לפינלנד נחתתי באוקראינה.
פרויקט באוקראינה, דווקא בזמן מלחמה
כבר טיילתי באוקראינה לפני שנתיים חלק מהמסע שלי "הרכבת הטרנס סיבירית", אך הפעם הגעתי לשם כדי לעשות פרויקט, וכן דווקא בזמן המלחמה.
עם חברים, ב"הר העשן" במנילה שבפיליפינים
את הפוסט: בחיפוש אחר נשמות יהודיות בכפרים של אוקראינה כתבתי בדרכים הישנות שמחברות את הכפרים העניים של מערב אוקראינה, לא רחוק מהגבול עם בלארוס. כבישים ישנים, עגלות עמוסות שרתומות לסוסים, נשים זקנות שמוכרות תפוחי אדמה לצידי הדרך ופרות שחוסמות את הכביש הישן והצר.
לאחר 3 שעות של נסיעה הגעתי לחיי הכפר האמיתיים של אוקראינה, למען האמת היה קשה לי להאמין שאני נמצא באירופה.
למסע יצאתי עם שני חברים מקומיים, אנדרי וסשה שהסכימו לקחת אותי למשפחות שלהם שחיות בעוני נוראי. סשה מספר שרוב המשפחות מגדלות ירקות, תרנגולים וחזירים כדי לשים אוכל על השולחן והמשכורת החודשית באזורים האלה נעה בסביבות ה-100 דולר לחודש.
מצאתי את הנופים האוקראינים יפיפיים, שמיים כחולים מעוטרים בעניינים לבנים, אגמים, מרחבים עצומים של שדות עם פרחי החמנייה שצובעים את כל האזור בצהוב ובתי עץ קטנים.
הגענו לבית של סשה, גדר עץ גבוהה ומאחוריה אסם ובית עץ צנוע, מהבית יצאו אימו וחמשת האחים שלו. בחצר הבית הם בישלו וגידלו את התרנגולים שלהם, מאחורי הבית היה שדה קטן עם ירקות, אווזים, חזיר וסוס.
ביקשתי מסשה להשתמש בשירותים, הוא הוביל אותי לביתן עץ קטן בחצר, במרכזו עמד סיר מתחת ואת מקומו של הנייר טואלט תפסו עיתונים ישנים.
אחרי כמה כוסיות של וודקה וקצת לחם שחור, סשה סיפר לי שהוא הלך לבית ספר יהודי רק כשהיה בן 8 והאחים שלו לא הולכים לבית ספר היהודי בכלל. ״הנסיעות עולות כסף רב" הוא סיפר. "וחוץ מזה לא גדלנו כיהודים, אף אחד פה לא יודע שאנחנו יהודים. כשאתה שומע את השכנים שלך מתבטאים פעם אחרי פעם כנגד יהודים אתה מעדיף להתעלם מהעובדה שאתה יהודי ולהמשיך לחיות כגוי, כמו סבתי וכל שאר משפחתי.
היהודים סבלו פה מאוד למשך כל ההיסטוריה, פוגרומים, שואה והקומוניסטים לא הותירו לנו הרבה ברירה אלה להתכחש ליהדות שלנו, וגם היום נדמה כי עדיף לא להיות יהודים ולהמשיך ולהיות פשוט אוקראינים כמו שגדלנו".
המטרה שלמענה הוקם בית היתומים האוקראיני בו התנדבתי ולו חברת מודאני תרמה, היא לתת זהות יהודית ואפשרות לעתיד טוב יותר למען המשפחות העניות שפזורות בכפרים הקטנים במערב אוקראינה.
הפרויקט הבא שלי - הקמת בית ספר בקמרון
כרגע אני נמצא בארץ לביקור בחגים, ואני מקיים הרצאות על בחירות, דרך חיים, למה חשוב לטייל, מהו חופש אמיתי ועל מה נתחרט כשנהיה זקנים, מספר על הפרויקטים שלי ומנסה לערב עוד ועוד אנשים בהם.
בעוד חודש אני טס למערב אפריקה להתחיל את הפרויקט הבא שלי - הקמת בית ספר בקמרון. את הפרויקט הזה התחילו קבוצה של אדריכלים מברלין ועכשיו אני מצטרף אליהם במטרה לסיים את הבניה של בית הספר, למרות שאין לנו את כל התקציב הדרוש ולכן כל עזרה תתקבל בברכה.
אני מתכנן לחיות שם למשך כמה חודשים, ללמוד את התרבות, להכיר חברים חדשים ולקום
בכל יום עם הזריחה. לסחוב מריצות, לחפור יסודות ולצבוע קירות.
אחרי שנסיים לבנות את הבית ספר באפריקה אני מתכנן להמשיך לטייל בטרמפים ביבשת הפראית, לרכוש חברים חדשים, לאסוף זיכרונות ולהקים עוד פרויקטים לאנשים הנזקקים שאני אפגוש לאורך הדרך.
את החלום שלי אני אמשיך להחיות ולנסות לעזור ולתת השראה לאנשים, אבל עם העזרה שלכם אני אוכל לעשות הרבה יותר.
אם כל אחד יעשה קצת, ביחד נוכל לעשות שינוי אמיתי ובעזרת השם נעשה ונצליח.
לפרטים על הפרויקטים שלי, איך ניתן לעזור ולתרום בקרו בדף הפייסבוק שלי ״לונלי פלג״ .
