שוק הכרמל: המלצות צפייה לפסטיבל חיפה
פסטיבל הסרטים חיפה מביא השנה יבול מרשים של מיטב הקולנוע הבינלאומי: יצירות המשלבות בין תיאטרון למסך הקולנוע מצרפת, סרט על כלבים מפלצתיים ומאוד אנושיים מהונגריה, דרמה פיוטית מגיאורגיה, הצצה למהפכה באיראן, וקומדיית אקשן מחודדת מנורבגיה. שמוליק דובדבני ממליץ
"חייו של ריילי", עיבוד למחזה בשם זה מאת הבריטי אלן אייקבורן, מביא את סיפורם של שלושה זוגות המתבשרים שחברם הטוב נוטה למות. המשותף להם, מעבר לחברות עם ריילי (שאינו נראה אך מהווה חלק אינטגרלי מהעלילה), הוא שהנשים בחבורה ניהלו בשלב זה או אחר בחייהן רומן עמו. למעשה, אחת מהן היא אשתו לשעבר שעזבה אותו לטובת איכר פשוט.
כמה מהחברים, שחקנים חובבים, מתכנסים על מנת להעלות מחזה (אגב, מחזה מוקדם של אייקבורן עצמו), ומחליטים לשתף בו את ריילי במטרה להסיח את דעתו ממחלתו. כמתבקש, לא תמיד ברור מתי הדיאלוגים שלהם הינם חלק מהחזרות או שהם נאמרים "על באמת". בהתאם, העלילה כולה מתרחשת על רקע תפאורה תיאטרלית של בתים כפריים, והכניסות והיציאות של השחקנים נעשות מבעד ליריעות מצוירות יפהפיות.
הטריילר של "חייו של ריילי"
רנה (שזהו סרטו השלישי המבוסס על מחזה מאת אייקבורן) שב לעבוד כאן עם שניים משחקניו הקבועים, אנדרה דוסולייה וסבין אזמה (שהיתה גם בת זוגו). נושאים חוזרים ביצירתו כמו השפעת העבר על ההווה, או נוכחותה הדומיננטית של ההיעדרות, שלא לדבר על ההתייחסות השנונה אל המוות הקרב - הופכים את "חייו של ריילי" לסרט שעמו אנו נפרדים מרנה עם חיוך גדול.
ב"עננים של סילס מריה" - השם מזכיר, ולא בכדי, את "סרטי ההרים" ההרפתקניים שהופקו בגרמניה שבין שתי מלחמות העולם - אומרת אחת משתי הגיבורות, שחקנית תיאטרון מוערכת, אלא מה: "הטקסט הוא כמו אובייקט. הפרספקטיבה משתנה לפי המקום שבו אתה עומד".
ואמנם, סרטו דובר האנגלית של אוליבייה אסיאס הצרפתי ("קרלוס"), המתרחש על רקע הנופים רבי ההוד של האלפים השווייצריים, מעמיד במרכזו שחקנית בעלת שם (ז'ולייט בינוש) שנענית אחרי היסוסים רבים להצעה להשתתף בהעלאה מחודשת של מחזה בו הופיעה בתחילת דרכה. אלא שהפעם היא אמורה לגלם את יריבתה המזדקנת של מי שגילמה בצעירותה.
הטריילר של "העננים של סילס מריה"
מרבית הסרט מתרחש בבית באלפים שבו משתכנות השחקנית והעוזרת האישית שלה (קירסטן סטיוארט המרשימה), ועוקב אחר הדינמיקה האינטנסיבית ביניהן. גם כאן לא תמיד ברור מתי השתיים משננות את הדיאלוגים מתוך המחזה ומתי הן הן-עצמן. בה בעת, עולה מאליה התהייה באיזו מידה היחסים בין בינוש וסטיוארט בסרט משקפות איזושהי מציאות שמחוץ לו. התוצאה היא יצירה שנונה ופילוסופית שעניינה הזדקנות מול נעורים, בחינה של מי-שהייתי-בצעירותי מהעמדה המפוכחת של ההווה, ובעיקר ניתוח טקסטואלי של מחזה על ידי מי שפעם שיחקה בו ועתה היא במידה רבה חיה אותו.
חוויה עוצמתית מסוג אחר לגמרי מספק "האל הלבן" ("White God"), סרטו עוכר השלווה של קורנל מונדרוצ'ו ההונגרי. הסרט נפתח בדימוי המזכיר מאוד את "ואלס עם באשיר", עדר כלבים שועט בפראות ברחובות בודפשט הריקים מאדם, וממשיך עם סיפורה של נערה בת 13 הנותרת בחזקת אביה העובד בבית מטבחיים. כאשר האב מסרב להפצרותיה להשאיר עמה את כלבה האהוב - עובר הסרט לתאר את קורותיו של הלברדור המעורב שנעזב לבדו ברחובות ונהפך בהדרגה למפלצת צמאת דם.
מה שנדמה כגרסת הולכי-על-ארבע של "אוליבר טוויסט" הוא למעשה אלגוריה על הסיטואציה העכשווית באירופה ועל האלימות הנוראה שמייצרת החרדה מפני האחר. למעשה, מאז "הציפורים" לא נצפה סרט שעוסק במרד שמכריזות חיות חביבות על הסדר הקיים, ו"האל הלבן" נהפך לפנטזיית אימה נוסח סטיבן קינג.
הסרט מזמין אמנם קריאה מרקסיסטית נוסח "כוכב הקופים", אך גדולתו היא ביכולתו להתפרש באופנים שונים, בין היתר כהטפה מטלטלת נגד גזענות. למתעניינים: כותרת בסיומו של הסרט מבהירה כי אף לא אחד מ-250 הכלבים שמשתתפים בו לא נפגע, וכי הצילומים נערכו תחת פיקוח מחמיר.
הטריילר של "האל הלבן"
עולם דימויים עז פורץ גם מתוך הסרט הגאורגי הנפלא "אי התירס" ("Corn Island"), שזכה השנה בפרס הגדול בפסטיבל קרלובי וארי. הסיפור שמתנהל כמעט ללא מילים עוקבת אחר איכר קשיש ונכדתו העוברים להתגורר על אי זעיר שנוצר כתוצאה מסחף בנהר המשמש גבול בין גאורגיה ואבחזיה. שם הם מגדלים תירס שיעזור להם לעבור את ימות החורף מבלי לגווע ברעב.
ממעקב פרטני וחרישי אחר שלבי התקנת האי למגורים וגידול התירס, כמו חיים השניים בעולם בראשיתי המתקיים מחוץ לזמן ומקום, עובר הסרט לתאר את חדירתן ההדרגתית של הפוליטיקה וההיסטוריה, תחילה עם חילופי מבטים עם סיור צבאי בנהר והדי יריות הנשמעים מרחוק, ובהמשך עם גילויו של חייל גאורגי פצוע המסתתר בסבך התירס מפני חיילים אבחזים התרים אחריו.
סרטו של גיאורג אובאשווילי מזכיר את "האי העירום" (1960) הקלאסי של קנטו שינדו היפני, וכמוהו גם זוהי יצירה מעוררת התפעמות שעניינה הישרדות, מסורת והתבוננות בבני אדם המנהלים את חייהם בשלווה אידילית. ואכן, לא פחות מהדימויים האפוקליפטיים המופיעים בחלקו החותם של הסרט - נחרטים בזיכרון פניו צרובי השמש של האיכר ופניה הנעריים של נכדתו המתבגרת שעדיין נושאת עמה בובת סמרטוטים.
הטריילר של "אי התירס"
בה בעת, זוהי אלגוריה על נקיטת עמדה ונטילת אחריות, ועל האופן שבו הפרט אינו יכול להתנתק מהרגע הפוליטי וההיסטורי שבו הוא חי. הצילומים, אגב, נערכו באי שנבנה במיוחד לצרכי ההסרטה באגם מלאכותי, וגבעולי התירס שבו ונשתלו בגבהים שונים בהתאם לסצינות. המוזיקה נכתבה בידי יוסף ברדנשווילי הישראלי.
תמה דומה, של רצון להתנתק מהמאורעות ההיסטוריים, נמצאת בבסיס"ורד אדום" ("Red Rose"), סרטה של ספידה פארסי, במאית איראנית המתגוררת בפריז. העלילה עוקבת אחר מהפכנית צעירה הפורצת במפתיע אל דירתו של גבר בורגני בעיצומה של "המהפכה הירוקה" ב-2009.
הטריילר של "ורד אדום"
הסרט משלב חומר גלם אותנטי שצולם על ידי המפגינים עצמם ברחובות טהראן ובו נראה הדיכוי האכזרי של המחאה בידי השלטונות. אבל אלו הם צילומי החוץ היחידים בדרמה שמתרחשת רובה ככולה בדירה, במה שמזכיר את "הטנגו האחרון בפריז" של ברנרדו ברטולוצ'י שאף הוא הפגיש בין שני זרים מוחלטים (וגם הסרט הזה כולל סצינות סקס מתבקשות). החלל המוגבל של דירה אחת נהפך לזירה של מפגש בין האישי והפוליטי, אלימות ורוך אינטימי, דינמיקה מגדרית ומיניות, והתוצאה הראויה רוויה אינטנסיביות, תשוקה ומתח.
כדאי מאוד גם לצפות בסרטו של האנס פטר מולנד הנורבגי, "בסדר ההעלמות" ("In Order of Disappearance"), קומדיה שחורה ומהנה, שהיא מעין מותחן נקמה קוריאני המתרחש על רקע נופים מושלגים. סטלן סקושגורד מגלם כאן נהג מפלסת שלג היוצא לנקום את מות בנו בידי המאפיה, ונקלע למאבק דמים עם גנגסטרים סרבים בהנהגת ברונו גאנץ ("מלאכים בשמי ברלין"). זהו מסוג הסרטים שבהם סופרים את הגופות, ולאיש לא באמת אכפת מהסדר. אחרי שהפליאו בקומדיית זומבים ("Dead Snow"), מסתבר שהנורבגים חזקים גם בגזרת חקייני טרנטינו. אחלה סרט.
