אילן דר: "אני יותר קרוב ללוויה מלבר מצווה"
בגיל 77, כשמאחוריו מאות הצגות תיאטרון וגם הופעות בלתי נשכחות ב"קרובים קרובים", אילן דר שב למסך הגדול בדרמה הקומית "מיתה טובה". בראיון ל-ynet הוא מדבר על הצורך למות בכבוד, צילומי העירום בסרט ודלות התוכן בערוצים הישראלים: "כשאני פותח טלוויזיה אני נרדם, וגם זה כיף"
מה הייתם עושים לו אדם אהוב ויקר לכם היה סובל ממחלה איומה שאוכלת את גופו ו/או את נפשו? האם הייתם נוקטים פעולה כלשהי אם הוא היה מבקש מכם לעזור לו להפסיק את הסבל? בנושא הקשה, שרובנו היינו מעדיפים לא לחשוב עליו, עוסק בין היתר "מיתה טובה" בבימוי שרון מימון וטל גרניט, שעלה השבוע לאקרנים וגם יוקרן במהלך פסטיבל חיפה.
עם רגעים של הומור והרבה רגישות, מגלמים זאב רווח (שזכה על הופעתו בפרס אופיר לשחקן ראשי), לבנה פינקלשטיין, עליזה רוזן, רפי תבור ואילן דר הוותיקים קבוצת חברים טובים בשלהי חייהם בדיור מוגן. הם ניצבים בפני התלבטות קשה ומול החלטות לא פשוטות כשאחד מהם מצליח לבנות מכונה שיכולה לסייע להם לבצע המתות חסד.
אילן דר - שחקן מנוסה עם עשרות שנות ניסיון על הבמה, בטלוויזיה (זכור כאילן מסדרת הקאלט כאילן ב"קרובים קרובים") ובקולנוע - מגלם ב"מיתה בטובה" את דניאל, וטרינר בגמלאות, שמביא לסרט לא מעט מהאתנחתות הקומיות שלו. העלילה והקשיים שעוברים עליו ועל שאר הדמויות נוגעים בהרבה מאוד נקודות כואבות, אבל אין בסרט רק כאב, אלא גם הרבה אהבה, חמלה ודווקא שמחת חיים.
"הסרט הזה הוא כמו החיים עצמם, גם קשה, וגם צוחקים לפעמים", אומר דר בראיון ל-ynet, "זה סיפור רגיש ומאוד מצחיק פה ושם על אנשים, ומציג דילמה בפני הקהל. מה הייתי עושה אם הייתי במצב הזה, וזו גדולתו כי הוא לא נוקט עמדה. אנשים צריכים להסיק מסקנות לגבי עצמם, והוא מייצג גם את האדם שקרוב לאדם החולה, וגם את החולה עצמו, ואת האופן שבו הם לא רוצים להמשיך את הסבל ההדדי הזה".
בגיל 77, דר מודה כי תהיות על מוות מבחירה עולות גם אצלו. "בגילי המתקדם אני יודע שתקופת חייו של אדם מוגבלת, אין אדם שחי לנצח", הוא אומר, "אני עדיין לא יודע אם זה מה שאני ארצה, אבל אם אגיע למצב של דמנציה ונכות איומה כנראה שארצה ללכת. אני לא בטוח, יכול להיות שיש אנשים שהגיעו למצב כזה של נכות איומה וירצו עדיין לחיות. אני עדיין מתפקד, אז אני לא יודע אם ארצה לצאת מהעולם או להמשיך לחיות בהשפלה. הייתי רוצה לסיים את זה בכבוד ולא להיות מעמסה על אחרים".
ובארץ אין לנו אופציה כזו.
"אני לא בטוח שאין לנו. ברגע שאתה נכנס להוספיס ואומר שאתה רוצה למות, אז פשוט מקלים עליך את החיים באיזשהו מקום בלי שתסבול יותר מדי או תחווה יותר מדי השפלה. אבל זה דורש אומץ, וגם להוספיס לא מקבלים כל אחד, רק חולים סופניים. אני לא מאמין שבארץ עם הממסד הדתי שלנו יתנו להכשיר המתות חסד באופן חוקי, אבל אני מאוד מעריך אנשים שאמרו שזה הסוף, אני לא רוצה לסבול, ונסעו למקום אחר וגמרו את חייהם בכבוד - בלי סבל ובלי כאב. לא מאמין שבארץ אנחנו מתקדמים עד כדי כך".
למרות הנושא הכבד והעמומי, דר מדגיש כי לדעתו הסרט מיועד לכולם, ושבכל הקרנה שהוא הולך אליה הוא נהנה מחדש מהתגובות של הקהל. "ראיתי אישה שיוצאת ממנו ובוכה", הוא מספר, "זה מה שיש באמנות טובה. הקהל עובר קתרזיס, טיהור, חוויה מטלטלת - גם אם החוויה הזו לא בהכרח תגרום לך להשתנות.
"פעם שאלתי מישהו למה אנחנו בתיאטרון, הרי הוא לא באמת שינה כלום: בזמן היטלר ברטולד ברכט ברח. חנוך לוין כתב את 'מלכת האמבטיה', ועדיין יש מלחמות. התשובה שלו היתה שתיאטרון לא יכול לשנות, אבל כשאתה יוצא משם ודורך למישהו על הרגל בטעות, אתה תבקש סליחה. החוויה שאתה עובר עושה אותך לבן אדם קצת יותר טוב, וזו המטרה גם של הסרט הזה, של הצגה טובה ושל אמנות בכלל - להעביר אותך חוויה שמשפיעה עליך".
סצנה שמושכת הרבה תשומת לב בסרט כוללת הופעה של הצוות בעירום. לאחר שלבנה (פינקלשטיין) מתחילה לסבול מדמנציה ומוצאת את עצמה ערומה לגמרי בתור בחדר האוכל, בן זוגה וחבריה מחכים לה בחממה, מקום מפגש כמעט סודי רק שלהם, ובמחווה של סולידריות כולם גם הם מעורטלים לחלוטין. "הם עושים את זה כדי לגרום לה לצחוק על מה שהיא עשתה", הוא מסביר.
"סצנת העירום היתה חוויה מדהימה מבחינת הצילומים", הוא נזכר, "היה כיף אדיר לשחק חבורה של אנשים בדיור מוגן שיודעים לבלות ככה ולעזור אחד לשני, והם כולם בני אדם. זה כל כך נדיר שאתה רואה סרט על בני אדם". דר שנכח בהקרנת הבכורה של "מיתה טובה" במסגרת פסטיבל ונציה, סיפר כי גם הקהל המקומי הגיב לסצנה זו במחיאות כפיים, "גם באיטליה הקתולית העניין של המתת חסד הוא מאוד רגיש, ואני חושב שהם הזדהו עם הנושא".
ואיך היה לצלם את הסצנה?
"לא היינו ממש ערומים, הלבישו לנו מגיני איברים ושמנו רגל על רגל כך שלא ראו שום דבר חוץ מהשדיים המפוארים של עליזה רוזן. זה היה כזה חלק אינטגרלי מהסרט וכל כך נכון לסיפור ולעלילה של חבורה של אנשים זקנים שאוהבים אחד את השני ורוצים לעזור אחד לשני. בסך הכול, זה לא סרט שהוא קומדיה עצובה על אנשים שהולכים למות, זה סרט על אהבה בין אנשים. ורואים שם אהבה גדולה בין גבר לגבר, בין אישה לבעלה ובין בעל לאשתו".
כפי שדר מעיד, ב"מיתה טובה" יש גם מערכת יחסים בין שניים מהגברים בחבורה, אשר נותרת סודית, וזה נותן לעלילה עוד צד מורכב הנוגע ליציאה מהארון - במיוחד בגיל מאוחר. "זה מאוד אישי. מכיוון שאני לא בצד הזה בינתיים, אני לא יודע מה הייתי מחליט. אני חושב שזה נתון לבחירה אישית של הבן אדם - אם הוא רוצה להישאר שיישאר ואם הוא רוצה לצאת שייצא", הוא קובע.
מה היית רוצה שאנשים יקחו מהסרט?
"אני חושב שכל אחד שיש לו חוויות פרטיות דומות יוכל להזדהות איתו. אני בטוח שהמון אנשים, גם אני, יש לי אנשים שכבר איבדתי בחיי וזה נורא הזכיר לי את זה - שאנשים קרובים אליך מתים. זה נורא עצוב אבל זו דרך וחלק מהחיים וזה יגיע גם אליך יום אחד, זה בסדר, אין בעיה, אבל עד אז, פשוט תהיה בן אדם".
הוא לא גרם לך לחשוב הרבה על המוות?
"אני עוד ארבעה חודשים בן 78, אני יודע שאני קרוב יותר ללוויה מלבר מצווה. עד אז, אני אומר שתחייה כל יום ותיהנה ממה שיש לך. אני עדיין זוכר טקסטים, למרות ששמות אני שוכח לגמרי, עדיין מתפקד, נוסע לחו"ל, נהנה ורואה סרטים טובים, וזה מה שחשוב".
לומר שדר "מתפקד" זו לשון המעטה - הוא מפרט את הלו"ז הצפוף למדי עם שתי הצגות שבהן הוא משתתף, "מדליה להארי" שרצה בהצגות ה-200, ו"אוצר יקר" בבית לסין, והוא הצטלם לאחרונה לקליפ של דניאלה ספקטור.
עם ניסיונו במדיומים השונים, הוא מדבר על ההבדלים ביניהם, אך אומר שאין לו העדפה של אחד על האחר: "מה שאני עושה באותו רגע, אותו אני הכי אוהב. בתיאטרון יש אהבה מיידית של הקהל, זה נהדר, אבל אתה עובד בשביל זה. סרט עשית פעם אחת ואתה מציג אותו 300 פעם בלי שתצטרך לעבוד, וגם זה נהדר".
מתי היה קשה יותר להחזיק קריירה כשחקן, אז או היום?
"היום קשה יותר להיות שחקן. יש כל כך הרבה בתי ספר למשחק, שמוציאים 300 פרחי שחקנים בשנה ורובם גומרים בפרסומות או במלצרות, וזה נורא. אבל כישרון אמיתי צף למעלה והם אלו ממלאים את הבמות עכשיו".
לפני כשלושים שנה, דר מילא את מסך הטלוויזיה של כמעט כל משפחה בישראל, כאילן, רואה החשבון הציני והתחמן מהסדרה "קרובים קרובים", בה כיכב לצד תיקי דיין, יהורם גאון, ליאורה ריבלין, שמוליק סגל וחנה מרון שהלכה השנה לעולמה. סדרה קומית סאטירית זו, שאת התסריט לה כתבו ב. מיכאל ואפרים סידון, היתה לנכס צאן ברזל של הטלוויזיה הישראלית. עד היום אפשר ליהנות ממנה בשידורים חוזרים בחינוכית, ואף בציטוטים שלא נס ליחם.
מתוך "קרובים קרובים". מתוך האתר של החינוכית
היום הוא ניזכר בתקופה יפה של הפקת הסדרה. "הטלוויזיה בישראל עוד הייתה בחיתוליה, וזה היה בדיוק המעבר בין שחור לבן לצבע. עבדנו במשך שלוש שנים, קיבלנו גרושים אמנם, אבל זה היה אדיר".
זה מאוד שונה מהמציאות היום.
"היום כסף מדבר ועל כל יום צילום הדוגמנים והטאלנטים מקבלים הון תועפות, אז מנסים לחסוך. בהרבה סיטקומים, גם בכאלה שאני השתתפתי בהם, מסיימים לצלם שני פרקים ביום, בלי קהל, ואת הצחוקים מדביקים. ב'קרובים קרובים' עבדנו שבוע שלם על פרק וצילמנו בפני קהל חי, והצחוקים הם אמיתיים של קהל שישב באולפן.
"אני רואה לפעמים סיטקום או משהו של אנשים שמשתדלים להצחיק ואתה שומע ברקע צחוקים, ואני שואל את עצמי למה צוחקים. זה לא מצחיק. וזה לא רק זה, שחקן שעומד לפני קהל מכיר את התזמון של המשפטים המצחיקים, ואם אין לך קהל אתה עובד על ריק, וזה לא טוב. אבל זה מה שנקרא אילוצים תקציביים".
אז אתה לא נהנה במיוחד ממה שיש לטלוויזיה הישראלית להציע היום.
"הטלוויזיה משעממת נורא. כשאני רואה את כל המבשלים והשרים וזה. מה יש להם לשיר ולאכול כל כך הרבה, מה קרה? אבל צריך להעביר את הזמן ולמלא פאוזות של פרסומות, אחרת זה לא ילך. אז בגילי, כשאני פותח טלוויזיה אני נרדם, וגם זה כיף".
