המחווה לאריק איינשטיין: רגעים של חסד
עם ישראל שגדש את פארק הירקון במופע המחווה לאריק איינשטיין, אמנם צריך היה לשאת קישוטים של חברה סלולרית - אבל קיבל התרפקות נוסטלגית משובחת על מה שהיה כאן פעם, ולא ישוב עוד
ירח מלא ריצד לו מעל פארק הירקון אמש (ג'), במופע ההוקרה לאריק איינשטיין ז"ל, במלאת כמעט שנה למותו - או 20 שנה להקמתה של חברת "סלקום", תלוי את מי אתם שואלים. השמיים נצבעו סגול עת עלה לבמה שמעון פרס, ובמשך דקה ארוכה עמד הנשיא לשעבר בפה פעור, ספק מבולבל ספק נדהם נוכח המעמד, עד שפצח לבסוף בדברי פתיחה. "הענקת לעמך צליל שחסר לו, צליל שאבד", פנה פרס לזמר שאיננו עוד, והוסיף: "אבל בעיקר הבאת לנו אהבה שאין דומה לה. אהבה לישראל, אהבה לישראלים, ומאז אנחנו אסירי תודה לך אריק. באנו הערב להתגעגע אליך, להתגעגע ולשיר אותך כפי ששרת אותנו".
לאחר נאום שסיכם במדויק את הסיבה לשמה התכנסנו כולנו בפארק, עלו לבמה בזה אחר זה אומנים מכל קצוות הקשת המוזיקלית הישראלית, דורות רבים של מוזיקאים שגדלו עם או על איינשטיין, איש איש והאריק שלו. כמעט כולם, בלי יוצא מן הכלל, לא ניסו להתחכם בביצועים או להעניק להם פרשנות משלהם. ניכר היה כי גם הם מבינים היטב שעבור רוב הקהל שצבא על הפארק בהמוניו, מדובר בערב שירה בציבור שכולו נוסטלגיה וגעגועים למי שהיו פעם וכבר לא יהיו עוד.
לא היה כל מקום לאינטרפרטציות אישיות בערב שכל מבצעיו, מדוד ד'אור דרך ריטה, משינה והחברים של נטשה - הגיעו לשם כדי לשיר את שיריו של האייקון הישראלי הגדל מכולם - כפי שהם צרובים כבר שנים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
ועם זאת, לרוב האומנים בליין-אפ המרשים שהרכיב את המופע, טביעת קול ייחודית משלהם. ולראייה - מוניקה סקס (מגובים בחיים רומנו) שפתחו את הערב עם "קפה טורקי" והצליחו לגרום לו להישמע כמו, ובכן, שיר של מוניקה סקס. זה נכון גם לגבי דודו טסה והביצוע שלו ל"אני אוהב לישון", "מה איתי" הסוחף שביצעו ריטה ומוש בן ארי, או "היא תבוא" והטיפול המצוין שהעניק לו ברי סחרוף.
קורין אלאל כמעט ובכתה, כשהצטרפה ליהודית רביץ ויוני רכטר לשחזור הצוות המקורי ששר את "עטור מצחך". מאור כהן הצדיק שוב לרגעים את ההשוואה הישנה ההיא בינו לבין איינשטיין, עם "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה". ועוד היו שם מיקי גבריאלוב ו"עוף גוזל", נינט ו"אמא אדמה" ומוני מושונוב וצבי שיסל עם "היה היה" - דלת מסתובבת של אומנים, שעלו וירדו מן הבמה במהירות מטרידה לעתים, כמעט ולא מותירים מקום לעכל את השירים עצמם. לרגעים נדמה היה כי במקרה קלאסי של "מרוב עצים", הרצון לשלב כמות כה גדולה של אמנים במופע פגע בטיבו ונתן לכל העסק הרגשה של סרט נע.
למרות זאת, בית החרושת לקאברים לאריק כלל לא מעט רגעים יפים, המפתיעים בהם היו דווקא בדמות שיתופי הפעולה של נון-זמרים בהגדרתם הקלאסית. מחרוזת שירי הילדים והדאחקות של גרייניק, אלתרמן, דני רובס ורועי בר נתן (שכללה בין היתר את "אדון שוקו", "שבת בבוקר" "וגברת עם סלים"), והנאמבר של צוות התוכנית "בובה של לילה" נמנו עם הרגעים המרימים בערב, שללא ספק היה מעט ארוך מדי וראוי היה לו הסתיים חצי שעה מוקדם יותר, מותיר את הקהל עם טעם של עוד. רגע הסיום שראה את כל משתתפי המופע שרים יחד "אני ואתה", יכול היה להיות עצמתי פי כמה, אם הקהל שעוד נותר להיות נוכח בו לא היה שחוק לאחר שלוש שעות מופע - ותקנות עירוניות נושפות בעורפו.
בין השירים נשזרו קטעי וידאו וראיונות עם איינשטיין מימיו בחבורת "לול" ועד סצנות מ"כבלים", ואלו בהחלט היוו טאץ' ראוי ומכבד לערב שגרר לא מעט ביקורת בשבועות האחרונים, על היותו הלאמה של גיבור תרבות על- זמני לרווחתה של חברה סלולרית.
אז מצד אחד כן - "סלקום" יכלה להצניע את מנורות הכוכב שחולקו לבאים בכניסה, ולמתן במעט את האורות הסגולים. מצד שני, כמות האומנים המרשימה, הוידאו-ארט היפהפה וההשקעה הכללית בשילובים ובהעמדה על הבמה, סביר להניח כי פייסו גם את הקיצוניים שבאסכולת "אוי זה נורא, אריק לא היה רוצה שיעשו לכבודו ערב כזה".
קלישאתי ככל שיישמע, הסיפור של ערב המחווה לאריק איינשטיין הוא סיפורה של ישראל והקונפליקט שהיא נמצאת בו. מחד - אהבה גדולה וקונצנזוס אדיר שלכבודו התמלא הפארק כפי שלא עשה מאז ביקרו בו הרולינג סטונס ולפניו להקת כוורת המאוחדת. מצד שני כלל הערב לא מעט געגוע לימים רחוקים תמימים יותר, נטולי ציניות או ספונסרים.
יצחק קלפטר, אבי סינגולדה, דני רובס, שלומי שבת, שם טוב לוי, ג'וזי כץ וכל מי שהוזכר כאן, פגש את עמישראל ברגעי החסד וההתרפקות היחידים שעוד נותרו לו, כשמעל לכולם בהק קסמו של אחד - זוהר, מהפנט ונוצץ במיוחד. ואז מה אם לא תמיד ברור אם מדובר באיינשטיין או בלוגו המוכר ההוא עם הכוכב.
לפנייה לכתב/ת 
