בנות רוצות רק לכייף? לנה דנהאם בגרסת הספר
בקריאה בספר האוטוביוגרפי של לנה דנהאם, יוצרת "בנות", קשה עד בלתי אפשרי שלא לחפש איך הרגעים האישיים שלה הפכו לסצנות מפתח בסדרה. אך למרות שהיא מחברת יהירה שנלחמת על זכותה להישאר מרוכזת בעצמה, הספר נוגע בצלקות אנושיות הנוגעות ליחסי הכוח שבין גברים לנשים, ברצון לקבל אישור על קיומך, ובמפגש עם אלימות נפשית ומינית. והוא שובה לב
נדיר לקרוא היום ספר, ולהצליח לא לחשוב על מי שכתב אותו. אנחנו כמעט ולא מנתקים את המחבר מהסיפור שהוא מבקש לספר לנו. אם הספר טוב - בטח נחפש עוד מאותו דבר, נבדוק בן כמה האדם שכתב אותו, מאיפה הוא, האם הוא כותב מדם לבו מה הוא חושב באמת.
נדיר באותה מידה שהדמות שאנחנו בונים בראש מהדברים שאנחנו קולטים באמצעי התקשורת וברחבי הרשת על אותו "מחבר" מתיישבת עם מי שהוא במציאות. יש מחבר, ויש פרסונה של מחבר - והן דומות, אבל הן לא באמת זהות.
אבל מה קורה כשהמחבר מוכר ברמה בינלאומית לא רק כמו יוצר אהוב, אלא כסלב של ממש, על כל המשתמע מכך בתרבות היום? מה אם האדם הזה הוא אישה שנמצאת כל הזמן תחת עינה הבוחנת של הציבור המציצני, שלפני שהיא "המחברת" היא קודם כל האדם שמאחורי סדרת טלוויזיה מצליחה ויומרנית מאין כמוה בכיכובה, ושהפרסונה שלה היא של מי שלא מתביישת לחלוק פיסות שלמות מחייה בכנות לא טיפוסית?
כי "לא כזאת - שיעורים שלמדתי כאישה צעירה" (שרואה כעת אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה-ביתן ובתרגומה של יעל אכמון) בניגוד ל"בנות", הוא לא סיפור בדיוני מעצם הגדרתו. הוא ספר זיכרונות אם תרצו, מלא באנקדוטות מחייה כילדה, מתבגרת ואישה צעירה, שמובאים לא בסדר כרונולוגי, אלא בחלוקה שמזכירה ספרי עזרה עצמית ותובנות שונות: אהבה וסקס, גוף, חברות, עבודה וכו'. בחלוקה הזו יש הצהרה מסוימת, שכבר בהקדמה לספר, ובמספר נקודות בהמשך שלו, דנהאם גם מצטנעת לגביה - אך גם עומדת מאחוריה ביהירות.
היא מספרת כיצד נתקלה יום אחד בספר הדרכה לנשים של הלן גרלי בראון, ואיך למרות שמדובר בעבודה ארכאית וסקסיסטית הוא השפיע עליה עמוקות. היא כן אומרת באותה נשימה שזה יומרני מצדה לכתוב עכשיו ספר שמציע את עצמו כדי לסייע לאחרות: "אם אוכל לחלוק את מה שלמדתי...ולמנוע ממך לעשות סקס מהסוג שאת נשארת בו בנעליים למקרה שתרצי לברוח תוך כדי, אז כל צעד שגוי שלי היה שווה את זה. אני יכולה לחזות את הבושה שעוד ארגיש על כך שחשבתי שיש לי מה לתרום".
הציטוט הזה מייצג בתוכו את רוח הדברים של הספר כולו. הוא לא מלא בהנחיות ובמשפטים ניו-אייג'יים כלליים, אלא בהמון רגעים קטנים וגדולים מחייה של דנהאם, שבדומה לאופן הכתיבה שלה ב"בנות", מתוארים לעתים עם עודפות טקסט מעייפת, כזו שנראית כאילו העורך לא היה מסוגל לחתוך עוד מהטקסטים כדי לא לפגוע בנטייה הכפייתית של הכותבת לתעד הכול בפירוט דקדקני.
מצד שני, בתוך הפרטים שנראים זניחים מתחבאות כמה אמירות כנות מאוד, עד כאב, שמציגות בלי להתנשא ובלי לנסות לחנך אף אחד, גברים או נשים, מה עובר עלייך כאישה בעולם היום, ולמה את עלולה להרגיש נורא, ולמה את פשוט לא צריכה להרגיש ככה.
לראייה, כשהיא מספרת על היחסים המורכבים שלה עם משקל, דימוי גוף ואוכל - היא מביאה קטעים מיומן האכילה שלה, ומדובר באי אלו עמודים שבהם כתוב בדיוק מה היא אכלה, באיזו שעה, כמה קלוריות יש לכל דובדבן וכוס חלב אורז להציע, ומה התובנות שלה על עצמה ועל אוכל לאותו יום.
יש הרבה יותר מדי עמודים כאלה, אחרי יומיים נראה שהבנו את הקטע, אבל דנהאם ממשיכה: עוד שקד, עוד סודה, עד שנמאס. ואז מגיע הרגע בסוף הציטוטים מיומן האכילה הזה, שאי אפשר שלא להזדהות איתו אם אי פעם הרגשת לא נוח לגבי אכילה. בבת אחת עוברת לך בראש המחשבה "היי, זה קרה גם לי. למרות הכל, הצעירה הזו שגדלה עם כפית כסף מלאה בחמאת בוטנים בתוך הפה, מתארת בדיוק את איך שאני מרגישה. בדיוק ככה. והיא לנה דנהאם".
מתוך סיפורים על רצון עז להיפטר כבר מהבתולים, על היחסים שלה עם הוריה האוהבים והתומכים, שמנסים להתמודד עם ילדה שמפתחת הפרעות חרדה והתנהגות כפייתית, על יחסיה עם אחותה ועם הגברים בחייה, עולים המון רגעים שמי שראה את "בנות", והרי רוב הקוראים והקוראות של הספר בטח יבחרו בו בגלל שהם מכירים את עבודתה של דנהאם (הרי התמונה שלה מתנוססת על הכריכה בגרסה העברית) יזהה.
קשה עד בלתי אפשרי שלא להתייחס לספר הזה כאל הצצה לחייה, ולנסות למצוא איפה הרגעים האישיים שלה הפכו לסצנות מפתח בסדרה ועל מי מהחברות שלה מבוססת דמות כזו או אחרת. הנה חנות הבגדים שבה היא עבדה באמת, וג'סה עובדת בה בסדרה. הנה בן הזוג המתעלל, כמו אדם. הנה בן הזוג האוהב שנושא אותה על כפיים, כמו אדם.
אבל דווקא החיפוש הקדחתני הזה, שקל ליפול אליו, עלול לפגוע בספר. דווקא חוסר היכולת לחשוב במהלך כל הקריאה מי מדברת אלינו, האם זו לנה דנהאם שמשחקת את עצמה כדומה מאוד לחנה מהסדרה, או דנהאם שמנסה להגיש את עצמה כאן "באמת כפי שהיא" מתוך איזו תחושת שליחות, או דנהאם שמזינה עוד קצת את הפרסונה שהיא יצרה מעצמה - כל החפירות האלו עלולות להפריע ליהנות מכמה דברים חשובים שיש לה לומר לנשים.
למרות שהיא צעירה, למרות שהיא יהירה, למרות שהיא שומרת לאורך כל הספר על הקו המוכר של מישהי שמודעת לכך שהיא מרוכזת בעצמה, ונלחמת על זכותה להישאר מרוכזת בעצמה - היא מספרת על רגעים קשים מאוד ביחסי הכוח בין גברים לנשים, בניצול שקיים שם, ברצון לקבל אישור כלשהו לקיום שלך, ובהיתקלות באלימות נפשית, פיזית ומינית. דנהאם מעידה על עצמה ברגע אחד בספר כעל "מספרת בלתי מהימנה". היא עושה זאת בתחכום, באופן מודע לחלוטין, כדי לשפוך עוד מידע על משהו שסיפרה כלאחר יד עמודים ספורים קודם לכן.
היא מצליחה להראות בכתיבה פשוטה, מדוברת מאוד, איך חוויות מיניות שלימדו אותנו להתייחס אליהן כאל משהו חסר חשיבות וקל, משהו שקורה לכולן, הן בעצם עניין אחר, קשה וכואב, עניין שצריך לתת לו את כל כובד המשקל של הצלקת שהוא משאיר עלייך. שמישהו אחר משאיר עלייך.
והנושאים ה"כבדים" האלו נוחתים עלייך במהלך הקריאה, דווקא כשאת לא מצפה להם. הם מצליחים לעורר הזדהות בלי להכביד באמת, והם הקטעים שהופכים את אסופת הרגעים העמוסים מדי, אוטוביוגרפיים או לא, מפיה של איזו דנהאם שתבחרו, לטקסטים שיכולים להיות שם ולעזור, ולו ברמת האמפתיה, לכל אישה צעירה שחוותה או תחווה דברים דומים.
"לא כזאת - שיעורים שלמדתי כאישה צעירה", מאת לנה דנהאם. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 284 עמ'.
