ויסלבה שימבורסקה: אחרי הכל את שיר
הביוגרפיה על חייה של המשוררת הפולנייה זוכת פרס נובל לספרות, ויסלבה שימבורסקה, מעניינת באופן חלקי בגלל פרקי החיים שלה תחת המשטר הקומוניסטי, וגם בזכות השירים היפים המשובצים בינות הסיפורים. אך כמו דמותה שלה עצמה, אין היא חושפת סודות אפלים או דרמות מיותרות
"התוודעות לחייו של משורר אין לה ולא כלום עם הבנת שיריו. שירה ראוי לנתח בכלי הפילוסופיה והשפה בלבד". זה אולי לא המשפט המפורסם ביותר שאמרה ויסלבה שימבורסקה, ובטח לא הפיוטי והעוצמתי ביותר, אבל הוא אולי המשפט המשמעותי ביותר שלאורו ראוי לבחון את הביוגרפיה של המשוררת הפולנית, זוכת פרס נובל לספרות.
האג'נדה הזו הותירה את כותבות הביוגרפיה שלה במצב אירוני ומעט בעייתי: לפעמים דווקא על סופרים בינונים נכתבות ביוגרפיות מרתקות, כי חייהם טומנים בחובם סיפור לא פחות גדול מיצירתם - ולפעמים אפילו יותר, למשל כמו במקרה של אדוארד לימונוב. לכן הצורך לכתוב ביוגרפיה על מי שחייו לא בהכרח מלאי דרמות, טרגדיות ומהפכים, הוא צורך שנובע מיצר אנושי תרבותי, במובן מסוים מציצני, כמו למשל השאלה הבנאלית שפותחת את רוב הראיונות עם סופרים: כמה ביוגרפי הוא מה שכתבתם?
אנשים לא יכולים לחיות בעולם של יצירה בלבד, עולם שבו הם אינם יודעים מאומה על היוצרים האהובים עליהם, ומנסים בכוח למצוא אי-אילו קורלציות בין יצירתם לחייהם.
אבל מה עושים שיש אדם, ויסלבה שימבורסקה, שכפי שמעידה עליה בספר הסופרת הפולנייה בלאגה דימיטרובה: "כבר בצעירותה שמרה על פרטיותה, כאילו לא היו לה קורות חיים, כאילו נולדה מן הערפל המתנשא על הנהר שהיא נושאת את שמו, וחתרה לעבר עתיד רחוק יותר ומעורפל אף יותר".
לכן לכותבות לא היתה ברירה, אלא להיצמד לספרותי ולא לאישי, וזה יצר ספר הדומה ל"קריאת רשות" (אוסף הגיגיה ומאמריה של שימבורסקה) שהוא באמת כמו קריאת רשות משלימה לשיריה, לאו דווקא ניסיון מעמיק, אולי , להסביר את הפופולריות העצומה לה היא זוכה, פופולריות שעל פניה לעתים מרגישה מעט חשודה - בעולם היפר-קפיטליסטי שבו נדמה כי השירה עצמה, כז'אנר, הפכה לשוליים.
הפופולריות הזו משמשת לכותבות כאקסיומה, כמשהו טבעי, כמו שמש זורחת. אין בספר סודות נוראיים או אפילו בלתי נוראיים. אין בו רגעים קורעי לב. אין שום טיפה קטנה של דם. אפילו סיפורי האהבה הגדולים של שימבורסקה, והיו לה שניים כאלו, מתוארים בצורה חסכנית, עדינה, כאילו היו שירים של שימבורסקה עצמה.
וזה לא ששימבורסקה חיה בואקום או בבידוד או בתפלות מוחלטת. היא גדלה והתפתחה במדינה שבה הקומוניזם שלט ללא עוררין, הכפיף את יוצריו, וניסה לשלוט (וברוב המקרים בהצלחה) בכל מה שקורה בחייהם, החל מפרנסתם ועד למחשבותיהם, וזה עולם שהיא עצמה צייתה לו בצעירותה.
"השנים שבהן האמנתי באידיאולוגיה זו לא היו אבודות לגמרי. בסופו ששל דבר הן חישלו אותי מתמיד מפני כל דוקטרינה המשחררת את האדם ממחויבות לחשיבה עצמאית", היא אומרת, ועל רקע זה מאוד מעניין לקרוא את שירי חשבון הנפש שלה המובאים בשלמותם בספר, שלטעמי הוציאו מהמשוררת משהו קצת אחר: יותר אפל, יותר מדמם.
תיאורי התקופה הקומוניסטית שבה השתייכה לחבורה ספרותית שגרה אחד בתוך השני, ונשמה שירים, והמון סיגריות, וודקה ונוירוזות, מתוארים בעדינות כזאת, כאילו ידו של הממסד לא חופרת שם בכל דבר, לא פותחת מכתבים ולא עוקבת אחרייך לכל מקום, לפעמים עד לחלומות.
כמו כן, יש בספר לא מעט ציטוטים של שימבורסקה על שירתה ועל יצירתה ועל הדברים שבהם היא מאמינה בכתיבה,
שחושפים אישה באמת אצילית, ללא כל מילימטר של התלהמות, שלעתים נדמה כי לא היה לה בכלל אגו.
שלא בכדי המושרר רוני סומק הגדיר אותה כמלכה כמותה לא פגש מעולם (אגב, פרק 17 עוסק בתרגומים ומתרגמים, ויש בו התייחסות רצינית לתרגומיה לעברית שנעשו בעיקר על ידי רפי וייכרט ודוד וינפלד) מה ששוב מעלה חשד, האם באמת היא היתה כל כך אצילית ומלכותית וצנועה? האם זה ייתכן באמת שחיו פעם אנשים כאלה, ללא לכלוך, ללא רגעים אפלים, ללא התפרצויות זעם, ללא מלחמות אגו?
יחד עם זאת, לכל דבר יתרונות וחסרונות, והחסרונות של הספר הזה נעוצים בבחירה הזו, שאין בו, למעשה, כוח דרמטי ליניארי להיאחז בו. לכן לא נותר לכותבות לחלק את חייה מתחילתם ועד סופם, בצורה מאוד גשטאלטית, כך שהפרקים לעתים דומים מאוד אחד לרעהו, ולולא השירים הרבים המשובצים בהם - חלקם לאו דווקא שיריה הטובים ביותר, אלא דווקא כאלו שמתאימים ל"חיים" של שימבורסקה - הם היו הופכים למשהו משמים, תפל ואולי אף חסר הצדקה.
מכאן שהביוגרפיה הזו היא ניצחונה של שימבורסקה שהלכה לעולמה לפני שנים אחדות בגיל 89. סביר להניח שאם בחייה היו שואלים אותה על כתיבת הביוגרפיה שלה, היתה מסרבת בנימוס לענות, ואומרת שוב שמה שחשוב הם שיריה כי הם מכילים כל מה שצריך לדעת - אבל אם כבר ביוגרפיה, אז שתהיה אחת כזאת: שנצמדת לספרותי, ולא מגלה שום סודות, אפלים יותר או פחות. אולי כי במקרה שלה אין כאלו. אולי כי היא באמת חייתה כמו שיר של עצמה.
"שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה" - ביוגרפיה מאת אנה ביקונט, יואנה שצ'סנה, מפולנית: מירי פז. הוצאת כרמל. 372 עמ'.
