ורה ג'אקוני: "הגיבורות שלי על סף תהום"
"בבשר החי", קובץ הסיפורים הראשון של הסופרת הלטינית ורה ג'אקוני מציב דמויות נשיות במצבי קיצון, רגע לפני שבר גדול שעומד לשנות את חייהן. "יש רגע שבו הגיבורה מכריזה שפשוט מעייף אותה לחיות פה בפנים. שם אני מרגישה אליה אמפתיה מוחלטת", היא מספרת בראיון, וגם מסבירה למה המונח כתיבה נשית מרגיז אותה ומדוע בחרה בהוצאה עצמאית לספרה
יש ספרים שמאגדים סיפורים קצרים ונקראים בשקיקה בזה אחר זה, ומותירים בך טעם של עוד. ויש ספרים כאלו שנקראים אף הם בנשימה עצורה ובבת אחת, ולצד הרצון לקבל עוד מאותו הדבר, מתווספת לקריאה גם תמיהה קטנה. בייחוד כש"אותו הדבר" הוא מר ואכזרי, ומטפל בנושאים שאף אחד לא אוהב להתפלש בהם.
ג'אקוני (40) היא עיתונאית, מגיהה מורה לספרות ולכתיבה וסופרת בעצמה, ילידת אורוגוואי שחיה בבואנוס איירס. "בבשר החי" הוא ספרה הראשון, שיצא בהוצאת הספרים העצמאית "אֶטֶרְנַה קַדֶנְסִיַה" בארגנטינה ב-2011, וכעת יוצא בארץ בהוצאת זיקית בתרגום סוניה ברשילון. בימים אלו, כשהיא מסיימת לעבוד על ספר סיפורים חדש, היא מספרת בראיון ל-ynet על מקום של המילה הכתובה בחייה,על הבחירה בפורמט של סיפורים קצרים ועל טיפול בנושאים לא פשוטים לעיכול.
לאחר דמויות גבריות שמתוארות מנקודת מבט לגלגנית וכועסת משהו בחלק הראשון, כאן יש לא מעט חמלה באופן שבו גם תיאו מתואר: אובד עצות, רוכש מתנות, מנסה לגרום לאמה לאכול, משתדל לקבל אותה כמו שהיא - ובכך אולי עושה משגה חמור מתוך אהבה גדולה.
"בבשר החי", ספרה הראשון של הסופרת האורוגוואית ורה ג'אקוני, שייך לסוג השני במובהק. סיפורים קצרים עם מוטיבים חוזרים של נשיות לא מתפשרת, אך כן מתפוררת ונשברת. הקושי הגדול שבספר הוא שכמעט כל הגיבורות בו לא נשמעות כנשים שסובלות בגלל עוול ענק ויוצא דופן שנעשה להן, אלא בגלל החיים עצמם: האופן ה"רגיל", הנורמטיבי, השפוי לכאורה, שבו כולם נוהגים בהן. והוא-הוא החומר האפל שהופך אותן לספינות מתוחות מפרשים גאים בסערה, רגע לפני שהן מתרסקות ושוקעות למצולות.
ורה ג'אקוני. "כל כך קשה לנו להכיר בבעיות שלנו ולבקש עזרה"(צילום: מקסי פאפאנדראה)
כמי שנושמת טקסטים ביום יום שלה, היא מסבירה: "הכתיבה והקריאה הן ללא ספק חשובות יותר מכל שגרת יומי, איתן אני עובדת בתחומים שונים והן מהוות גם חלק מהותי מהזמן הפנוי ומההנאה שלי. אני גם חיה עם עורך שאוהב את המקצוע שלו, לכן חלק גדול מהשיחות שלנו כך או כך סובב סביב ספרים, ולא הייתי משנה דבר". לכך היא מוסיפה שהכתיבה גם פועלת כמעשה מרפא עבורה: "אבל לא כי היא כלי לקתרזיס או משהו בסגנון, אלא פשוט משום שאני הרבה יותר מאושרת כשאני כותבת".
מה מקור ההשראה שלך, האם הדמויות והסיפורים מבוססים על נשים או חוויות אמיתיות?
"אני נוטה לפתח אובססיה לנושאים מסוימים. הדמויות, או המצבים שהדמויות נתקלות בהן בספר הם תוצאה של כמה אובססיות כאלה. במשך תקופה התעסקתי בנושא 'מחלה', ובאנורקסיה כאחת הצורות של מחלה. אני חושבת שזה מרתק בצורה יוצאת דופן, כי מדובר במחלה שמשלבת חולשה גדולה עם כוח גדול.
"צריך להיות חזק מאוד כדי להפסיק לאכול, ותוצאת אותו כוח או אותו כושר עמידה היא גוף הרוס, שלא יכול להחזיק את עצמו ולא לעמוד בתפקודים הבסיסיים שלו. מלבד זאת, זו דרך ברורה מאוד לדבר בלי להוציא מילה. וזו מחלה שנמצאת לחלוטין במישור הגלוי לעין, ויחד עם זאת - מי שלא רוצה לראות אותה - קל לו מאוד להתעלם ממנה.
"כאן נכנס עוד נושא שמעניין אותי, התקשורת: מה אומרים ומה לא אומרים, איך אנשים מתקשרים זה עם זה, למה קשה לנו כל כך להכיר בבעיות שלנו ולתת להן שם, או לבקש עזרה".
מה נשים רוצות
בספר שבעה סיפורים, והוא מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון ארבעה שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, ובמרכזו נשים צעירות, בשלב שבו מצופה מהן להיות בזוגיות בריאה, להקים משפחה וכדומה - אבל משהו מפריע להן, ומונע מהן לחיות חיים כפי שהחברה מכתיבה. הסיפורים מתארים אותן בשיאה של הקטסטרופה או רגע לפני השבר, קצת לפני שהן מחליטות לתת לעולמן לקרוס ולקבור אותן תחת ההריסות.למרות שהסיטואציות שונות - אמא שילדותיה מתנכרות אליה, אישה שלא מתנתקת מעבר שצילק אותה, אחות נטולת ילדים שלא מסוגלת להכיל יותר את היחס של בן זוגה ושל האחיות שלה כלפיה - כולן מעבירות בקורא רגשות מצמררים דומים, ותמות קרובות של בדידות, קושי גדול, והרגשה כוללת שתהליך קבלת ההחלטות שלהן מאוד לא בסדר. ולצד זאת, מן הקריאה עולה המון אמפתיה אל כל אחת מהן, וכבוד לאופן שבו הן מנסות לסחוב את כובד העולם על כתפיהן.
החלק השני מורכב משלושה סיפורים שכולם מלווים את אותו הזוג, אמה ותיאו, בתקופות שונות בזמן שבהן שאמה הולכת וסוגרת את עצמה בתוך כלא נפשי שהיא בונה, בעוד תיאו ניצב מול האישה שהוא אוהב חסר אונים. ההבדל המהותי בסיפורים אלו מקודמיהם, הוא שכאן מובאת בפנינו גם נקודת מבטו של הגבר - בן הזוג והשותף לחיים מלאי הסבל.
ספרה של ורה ג'אקוני. מהוצאה עצמאית - לזיקית
הסיפור הראשון של הזוג הזה, "אנחנו", שמציג אותם בתחילתו של מדרון חלקלק אל עבר הרבה כאב וחולי, הוא גם האהוב על ג'אקוני בספר: "יש רגע בסיפור, שהגיבורה אומרת 'פשוט ממש מעייף לחיות פה בפנים', והיא מכה במצחה בכף ידה הפתוחה. זה הרגע היחיד שאני מרגישה אליה אמפתיה מוחלטת ואני מבינה אותה. ואני אוהבת את התחושה הזאת, היא כמו להרגיש שמצאת משהו אמיתי".
חלק מהסיפורים נגמר במעין קטיעה, רגע לפני שנראה שמשהו נוראי עומד להתרחש, או דווקא מתחיל מיד אחרי אירוע דרמטי שאחריו אבדה כל תקווה.
מדוע בחרת דווקא בנקודות קיצון אלו לעלילותייך?
"התעניינתי יותר ביצירת הדמויות מאשר בעלילות. הגיבורות של הסיפורים נמצאות על הגבול, אבל זה משחק כפול כי גם הן עצמן גבול, הן תהום. לא מעניין אותי לדעת איך הן הגיעו לאותה נקודה כי זה כבר יהיה בבחינת ניתוח. הדמות מעניינת אותי כשהיא נמצאת על גבול המשבר, השבר, כי אנשים שנמצאים על סף 'שבירה' הם מרתקים.
"אני נוטשת אותן בדיוק ברגע שבו אחרים יכולים לקחת עליהן בעלות. אני אוהבת את הרעיון שהדמויות יישארו לבד עם הקורא ברגע של פגיעות. זה הרגע שבו הקורא יכול לעשות אותן שלו. אילו הייתי ממשיכה הלאה, זה היה כמו לחטוף את הדמויות מהיד של הקורא. אני לא אוהבת הסברים, וגם לא פרשנויות וניתוחים. אני לא אוהבת לסגור את המשמעות או לחנוק סיפור או דמות ולאלץ אותם 'להגיד' משהו מסוים.
"אחד הדברים שמעסיקים אותי כשאני עובדת הוא היחסים עם הקורא - חיפוש הדרכים לערב אותו במה שאני מספרת; לעשות לו מקום, אבל לא רק כדי שהדבר יתרום לקריאה שלו, אלא גם כדי שירגיש משהו. יש לי צורך לצאת מהסיפור בזמן כדי שיישאר לו די מקום. סופים שסוגרים סיפור עם הפתעה, גילוי וכן הלאה - הם משאירים את הקורא בחוץ, או שהם משאירים אותו רק במקום של צופה דומם".
הנשים בסיפורים מעוררות תחושת קרבה, למרות שהן הרסניות לעצמן או לסביבה, ומלאות שנאה כלפי המוסכמות. כיוונת לכך שהן ייצרו אמפתיה?
"זה קרה באופן טבעי, זו תוצאתם של דברים שאני מבחינה בהם בסביבתי - או בי עצמי שהפכו לכתיבה. המוסכמות או הציפיות שנכפים על כל בני האדם יכולות להיות שרשרת שנושאת אותך למקומות שאת לא רוצה ללכת אליהם, היא יכולה לכרסם במצב הרוח ובתודעה שלך, לקרב אותך לתסכול, או שהיא מותירה אותך על סף גרימת הרס עצמי או פגיעה במישהו אחר. הציפיות, שלך מעצמך ושל אחרים ממך, יכולות לשבור אותך. אולי עלינו להיות רחומים יותר, סבלניים יותר".
כתיבה נשית? לא ממש
על אף שכתיבתה מייצגת במובהק תמות על נשים ונשיות, ג'אקוני מביעה עמדה נחרצת כלפי הקטגוריה של "כתיבה נשית": "בעיני זאת קטגוריה לעצלנים. זה קונספט שמועיל לתרץ הערכה נמוכה, למשל, או לבטל את חשיבותם של נושאים מסוימים שאולי רק נשים יכולות לטפל בהם, אבל אלו נושאים שמדברים לכולם. בנוסף, זו קטגוריה שמזינה ומקיימת הנחות וסטריאוטיפים מסוימים שצריכים לחלוף מן העולם".ומה דעתך על מצב האישה ועל זכויות האישה בעולם בכלל, ובארגנטינה בפרט?
"העולם באופן כללי נראה לי בלתי נתפס, במיוחד בנוגע לנושא כמו זכויות האישה. בארגנטינה נעשו צעדים חשובים כמו קמפיינים וחוקים נגד אלימות מינית ונגד סחר בנשים. אבל יש לפנינו עוד דרך ארוכה, בין היתר חוק שיתיר הפלות, שהוא הישג חשוב שעוד לפנינו, שכאשר יושג - נשים מכל מעמד חברתי יהיו מסוגלות, סוף סוף, להיות אדוניות לגופן ולעתידן. ולזה צריך להוסיף שגם כשעומדת בראש המדינה נשיאה אישה, בתחום של שוויון זכויות בעבודה אנחנו רחוקים ממצב שבו הדברים שווים באמת".
הקריאה ב"בשר החי" קלה מבחינת המשיכה שהספר יוצר עבור הקורא - הוא כתוב בשפה בהירה וקולחת, אך התכנים שלו, כאמור, קשים למדי. ג'אקוני מספרת כיצד המחשבה שלה על הקורא הפוטנציאלי השתנתה אחרי שהספר יצא:
"תמיד חשבתי על הקורא, אבל אחרי שנפגשתי עם קוראים אמיתיים הם הפכו ממשהו מופשט לאמיתיים מאוד. זו היתה הפתעה נעימה, אבל לא נוחה. משעשע אותי מאוד לדעת מה דעתם, מה הרגישו כשקראו, או לשמוע את הפרשנויות שלהם - ולעתים אין להן שום קשר למה שחשבתי שאני עושה. אבל בו זמנית אני מרגישה גם צניעות רבה כשאני נפגשת איתם. זה כאילו שאצטרך לדבר עם מישהו אחרי שפתח לי בטעות את דלת האמבטיה וראה אותי עירומה. אבל עירומה כמו כשאת עם עצמך, שזה אף פעם לא משהו סקסי, או מטופח או מזמין, אלא חשיפה גרידא".
את את רואה בסיפורים שלך ספרות קשה ואפלה, או ספרות מעודדת?
"זמן קצר אחרי שפרסמתי את הספר פגשתי בחתונה של חברים בחורה שקראה אותו. היא היתה מאוד חמה וניכר היה שהיא מחפשת את המילים, ולבסוף היא תפסה אומץ ואמרה לי: "היו לי סיוטים אחרי שקראתי את הספר, אבל ממש אהבתי אותו, באמת". מבחינתי מדובר במחמאה גדולה. אני לא יודעת אם זה אומר שהסיפורים אפלים ומטרידים, כמו שמישהו אמר לי פעם, או שהם פשוט נותנים קול לרגשות אפלים ומטרידים, שגם עליהם צריך לדבר".
למה בחרת דווקא בפורמט של סיפורים קצרים?
"הסיפור כז'אנר, נראה לי מאוד חזק אבל בה בעת גם שברירי מאוד, כי הוא יוצר עם הקורא קשר שיכול להסתיים בכל רגע. אפשר לזנוח סיפור ולעבור לסיפור הבא בלי נקיפות מצפון. בנוסף, סיפור שוכחים בקלות. אבל כשהוא יוצר עם הקורא קשר אמיתי, הסיפור נשאר, משאיר עקבות ויוצר אפקט שונה מאוד במהלך הקריאה מהאפקט שיוצר רומן. החוויה אמנם קצרה, אבל אם הכל פועל כשורה, זו חוויה אינטנסיבית יותר. לכן יש סיפורים שזוכרים לנצח. וזה אתגר שמעניין אותי מאוד".
"בבשר החי" יצא בהוצאה עצמאית מוערכת בארגנטינה, וג'אקוני חולקת כבוד להוצאות עצמאיות בארגנטינה בפרט ובשוק הספרים בכלל: "חשיבותן של ההוצאות העצמאיות היא מכרעת, הן אלו שלוקחות על עצמן סיכונים גדולים כשהן יוצרות את הקטלוג. הן מאתרות סופרים במקומות שבהם הוצאות גדולות אפילו לא ניגשות לרחרח, קוראות כתבי יד כדי לגלות סופר שאף אחד לא ראה לפני כן, גואלות סופרים נשכחים או מחזירות את תשומת הלב ליצירות שנזנחו. מו"ל עצמאי עובד גם עם חוש הריח והגחמה, במקרים רבים תוך תקווה לשנות משהו, ליצור קוראים חדשים, או לתת משהו חדש לקוראים הצמאים ומלאי הציפייה.
בישראל אנחנו עדים לקונפליקטים שבהם שקועים ההוצאות הגדולות ורשתות הספרים. מה נקודת המבט שלך על עולם ספרותי בתקופה שמסמלת את שיא הטכנולוגיות החדשות של הקריאה, ואולי גם את סוף עידן הספר המודפס?
"אני לא כל כך בטוחה שאנחנו קרובים לסופו של הספר המודפס. אני כן חושבת שהטכנולוגיות החדשות יצרו קוראים חדשים וגם סופרים חדשים - ואיתם צורות חדשות להבין ספרות, הן בתהליך והן בתוצאה. יהיה מעניין להיות עדים, גם אם מבחוץ. אבל אני לא חושבת שהחדש תמיד קובר את מה שקודם לו. לפעמים החדש פשוט פותח את המשחק".
ורה ג'אקוני. "הסיפור הקצר כז'אנר, נשאר אצל הקורא"
צילום: מקסי פאפאנדראה
מומלצים
