בנגקוק פינת טיחואנה. בראשון לציון
לפה לא באים כדי להתנסות, לפה באים כדי לחוות את המוכר בעטיפה של זר, אקזוטי ומרוחק: שניצל בתוך סושי, קרם ברולה עם בננות והכל מטוגן למופת. אריאנה מלמד נשלחה לבקר ב-"סוהו", מהמסעדות המצליחות בישראל, וחזרה נפעמת מפס הייצור שכולו פאסט פוד מפונפן
בעתיד הלא רחוק, כל העולם יהיה כפר קולינרי אחד. ב"מק'קרמלין" בשדה התעופה בדובאי יגישו מחידושי הפיוז'ן הסקוטי-רוסי, ובעסקיות תמצאו "סלט רויאל פאברז'ה" שבמקור היה אוסף של ירקות מבושלים מוכתמים בצבע סלק עז ועטופים בחצי ליטר מיונז. הקונסטרוקציה תהיה מושלמת ועל ראש המגדל הוורוד תתנוסס ביצה קשה מצופה בקריספי-קראנצ'י טמפורה. מעל, זילופים קלים של רוטב צ'ילי מתוק.
עוד מתכונים בערוץ האוכל:
ב-"ויאטנאמיקנה", דיינר אמרי-אסיאתי בלב שדרות הקורפורסטנדאם בברלין תמצאו בקינוחים "אפפל רייס רול", שאינו אלא תפוחים מקורמלים בחמאה וקינמון, עטופים בדף נייר אורז ומטוגנים בשמן עמוק, מוגשים עם נגיעות קלות של רוטב צ'ילי מתוק.
ובראשון לציון, באזור התעשיה, חמישים מטר מהמוסך הנטוש עם אבובי הצמיגים הפזורים על אספלט מתפקע מחום, כשאפילו התרנגולות המהדסות ביניהם מתקשות להאמין שככה זה בעולם – יישבו בעלי ה"סוהו" ויחככו ידיים בהנאה לצלילי הקופה הרושמת. לעיתונאי האוכל הסקרן והרעב שנשלח לסקר את תופעת הגלובל פיוז'ן יאמרו: אנחנו החלוצים. היינו שם קודם. יונתן, תזמין עוד קונטיינר רוטב צ'ילי מתוק, כן?
סוהו היא ככל הנראה המסעדה המצליחה בישראל, נאמר לי. לכי תבררי למה. הלכתי וטעמתי. את האמת: במובן האנתרופולוגי אפילו אהבתי. היה טעים ברמה של דיינר אמריקני לא רע מן הרשתות הפחות-זולות, משהו כמו אפלבי’ז למי שמכיר. מאד לא יצירתי, הולך על בטוח ובעיקר - מאד מטוגן. כדי לפצח את ההצלחה גם ראיינתי סועדים. מה אתה אוהב שם, שאלתי, והתשובה היתה מבט חלומי-מצועף מלווה באמירה הגורפת: "הכל".
מתברר שכך בדיוק רוצה הסועד הישראלי הממוצע את המסעדה שלו. הוא רוצה לברוח מכאן - חמישים מטר מהתרנגולות והצמיגים הדפוקים, כבר אמרנו - ובאמת, ברגע שנבלעים בחלל הענק של המסעדה, נכנסים ליקום חוצלארצי מקביל שאין בו שום דבר עברי, לבד משקשוקה עם בולגרית לארוחת בוקר. העיצוב הניו יורקי-מנוכר-שחור, שריד לתחכום מינימליסטי של שנות התשעים במנהטן, עושה חלק מהעבודה.
תוסיפו מוסיקת האוס אבל בווליום סביר, היעדר מוחלט של חלונות ותקבלו בועה הרמטית. יש כלי הגשה דרמטיים ומלצריות מצודדות שמרכינות את גוון בהכנעה אצל השולחן. המנות ענקיות, מופרזות לגמרי בעיצובן וצילחותן. בתפריט קוראים לכבד עוף צ'יקן ליבר ולפרגיות – צ'יקן פילה (על מצע של בטטות מזוגגות), לסלט יווני - סלט בלקני ולקינוח חמוד של גלידה עם עוגיות - דראגון בול. אדם מתיישב לו בכפכפים וגופיה בלי שרוולים - אין קוד לבוש במקום הזה - ומרגיש אמריקה. מה אמריקה, קופנגן. מה קופנגן, סוהו.
אז ההוא עם הכפכפים והגופייה רוצה להרגיש מלך, או לכל הפחות שייח' סעודי. לכן ובמיוחד בשבילו בחרו מלצריות מידה 34-36. חלק מהן נראות כאילו לא אכלו שבועיים. הסועדים לא מוטרדים. כמה מהם, בהמתנה למזון, היו שקועים במדידות במבטיהם, ואני לא רוצה לחשוב על מה חשבו כשהתבוננו ואני מקווה שהמלצריות יודעות שזה חלק מן הדיל המבטיח להן תעסוקה.
נשים קטנות, אוכל גדול. המנות מוגזמות בגודלן עד כדי תחושה של חטא. זו לא נדיבות, זה מחושב מאד: אין מי שייצא מסוהו בהרגשה שהתקמצנו עליו, למרות ששילם 65 שקלים – תקשיבו, 65 שקלים! על סלט יווני עם גבינה בולגרית, ו-58 שקלים על קינוח.
ומה רוצה הסועד הממוצע לאכול? את הפייבוריטים שלו ממקומות אחרים. בסוהו אמרו, אין בעיה. כבד עוף עם ריבת בצל על מצע פירה חלבי? יש. אנטרקוט מפלצת של 600 גרם פלוס כבד אווז והתקף לב בטוח? קלי קלות. ארוחת בוקר ישראלית? למה לא. סושי סנדביץ' מטוגן, פרגיות, פופקורן שרימפס, קליפורניה רול, נודלס, אגדשי טופו, טום יאם – הולך. פה יש הכל חוץ מפיצה ופלאפל. שניצל דווקא יש, נגיע לזה מייד.
המון מנות כוללות אלמנט של פירורי לחם שפגשו שמן עמוק, בלילה קמחית שפגשה שמן עמוק, ירקות שפגשו שמן בווק, פירות ים שעברו ג'קוזי שמן. למרבה הפלא, כולם יצאו מזה בסדר גמור - הכל מוספג יפה ולא משאיר שלוליות על הצלחות, וזה הישג גדול בפני עצמו בענף. ולא יעזור כלום, הסועד מת על שניצל – ולכן יקבל אותו. כשמתווכחים עם הסועד הישראלי לא מרוויחים ממנו. הנה דוגמה לאבולוציה ולהכלאה מדהימה בין שניצל לסושי: צ'יקן קראנץ. בפנים - חזה עוף בטמפורה. סביבו - אורז, חסה ואבוקדו והעטיפה היא אצה. בעברית: שניצל עם אורז וסלט, אבל בקטנה.
לסועד ולסוהו גם יחד אין שום כבוד לקלאסיקות של מטבח כלשהו. קחו למשל את הסלט הקרוי "בנגקוק סיזר סלט צ'יקן". בכלל, בין המנות שיובאו לישראל מארצות הברית ונרצחו, בולט במיוחד גורלו המר של סלט הקיסר, שאיננו קיסר כלל אלא המצאה הקרויה על שמו של אחד סיזר שהגה אותה לראשונה.
המקור הוא עלי חסה צעירים ופריכים, לא חתוכים, ועליהם רוטב משגע העשוי ממיונז, אנשובי, שום, לימון וגבינת פרמזן או מנצ'גו מרוסקים כולם עד לבלי הכר. זה נעים וצובט בלשון ומלא אוממי, אותו טעם חמישי מסתורי שמצוי בפטריות ובסויה, בבשר ובדגים מלוחים מאד. אפשר אם רוצים להוסיף שבבי גבינה מעל או קרוטונים לספיגת הרוטב. זהו.
ותראו מה עשו לו בישראל: השאירו את החסה, אבל חתוכה. הורידו את האנשובי מהרוטב, הוסיפו עופות או גבינות לא מתאימות, הבריקו בטוסטונים עם גבינת עזים – וכאן הרחיקו לכת גם ברמה המילולית. בנגקוק פינת טיחואנה, רבאק. אותו דבר קרה לקרם ברולה: מין קרם קטלאן קפוא עם דיסקיות מוכנות מראש של קרמל. ומעל זה - בננות. 44 שקל.
ולאף אחד לא באמת אכפת מחומרי גלם. העיקר התוצאה. מולים בינוניים קפואים מניוזילנד? תביאו קילו. הביאו. חשש כבד להימצאות מונוסודיום גלוטמט בטמפורה של הקלמארי? די לחפור, ככה טעים. עגבניות, עגבניות ועוד קצת עגבניות עייפות וגבינה בסלט? אם הוא עולה 61 שקלים וקוראים לו סלט מקוואה – בחיי! – הכל בסדר. ותתפלאו, גם טעים ביותר, ולא חריף מדי, ולא מתוק מדי.
אנחנו לא אומה מעודנת. החך שלנו ברוטאלי וולגארי אחרי יותר מדי שנות ביסלי גריל. אנחנו רוצים מכה לפנים ואוכל שצועק את טעמיו למרחקים. כל הרטבים שדגמנו, מהאמולסיה שהיתה יצוקה על פרוסות סלמון עדינות ועד לזו שליוותה את מה שקרוי כאן פבלובה – מלבני מרנג תעשייתי ויבש מדי ועליהן גלידה ועליה רוטב תותים ופירות יער – הכל צעק וזעק והתנגש בחיך בעוצמות של צוק איתן.
הסועד הישראלי, זה שהפך את סוהו למוצלחת שמסעדות ארצנו, יש די סקרנות על מנת להתנסות במשהו חדש, אבל יש גבול, כן? אל תגעילו אותו. חומרי הגלם והמוצרים המוגמרים אינם יצירתיים מדי, מפתיעים מדי או מעניינים באיזשהו אופן קיצוני. לפה לא באים כדי להתנסות אלא כדי לחוות את המוכר בעטיפה של זר, והזר הוא תמיד אקזוטי ומרוחק – אבל שיישאר בעטיפה בבקשה, ולא במהות. בסוף כולנו עם אחד ומאוחד בסוהו.
אז איך היה, תשאלו. היה מחכים ביותר וטעים להפליא (אולי חוץ מהקינוחים). פס ייצור מדהים של פאסט פוד מפונפן, מתומחר באופן מחוכם, מוגש יפה נורא ובאדיבות. אין שום טענה, להיפך. יצאנו עייפים אך מאושרים. בחוץ, הצ'יקן שעוד לא היו ספייסי המשיכו לנקר בצמיג מרוטש בתקווה שייצא להן מזה משהו. גמר מועדים לשמחה, ותזכרו שתמיד אפשר לפתוח את דלת הקסמים של הסוהו בראשון, ליד מוסך התרנגולות.
