בלי לפחד: למה חשוב לומר "לא!" לילד

אנו שומעים לאחרונה יותר ויותר על פרשיות בהן מעורבים ילדים ובני נוער בנושאי מין ואלימות, מה שמחייב את ההורים לבצע בדק בית עמוק: מהי מהות תפקידם כהורים? היכן יכולתם להעניק לילדיהם אבחנה בין טוב לרע? מה דעתם על כל פרשיות שונות העולות לסדר היום? ומדוע הם ממהרים כל כך להסיר אחריות?

אנחנו נדרשים לרוב ללמוד שנים על מנת לעסוק במקצוע מסוים, אבל דווקא בעיסוק בתפקיד חיינו, כהורים לילדים, אנו לא נדרשים אפילו לשעת למידה אחת, הכוללת את הגדרת התפקיד ההורי, סמכויות ההורה, יכולתו לייצר תקשורת טובה וחובתו להציב גבולות.

 <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

בשנים האחרונות חל כרסום משמעותי בסמכות ההורית. ההורים מבולבלים, תפקידם לא ברור להם והם בכלל רוצים לעתים להיות חברים של הילדים. הסיבות לכך משולבות. ראשית, רבים מהם חוו ילדות בה החינוך היה נוקשה וברור ונשבעו לעצמם שהם ינהגו אחרת. שנית, בעידן הניו אייג' בו אנו חיים, כולם רוצים להיות ולהראות צעירים. אמהות וילדות קונות בגדים באותן חנויות ולא פעם רוצות להיות ולהראות כמו בנותיהן הצעירות ולא כמו האימהות שלהן.

בנוסף, הורים רוצים להיות חברים של הילדים כי הם פשוט לא יודעים איך לנהוג אחרת. התפקיד ההורי לא ברור להם, הם יודעים מה לא מתאים להם אך לא מבררים לעצמם מה נכון להם ומה נכון בכלל. הבריחה לגידול "נסיכים" ולהתנהלות הורית בלתי מחייבת, יוצרת אובדן כמעט מוחלט של הסמכות ההורית ובעיקר יוצרת בלבול ואובדן דרך.

ואז מתחילים להאשים - את מערכת החינוך שלא עושה מספיק, את החברה האלימה וחסרת הסבלנות בה אנו חיים, את כלי התקשורת ותוכניות הריאליטי למיניהן, ולא עוצרים ולו לרגע לחשבון נפש מעמיק לבחינת הסגנון ההורי, הערכים לעורם אנו מגדלים את ילדינו והעקרונות המנחים אותנו בחינוך.

לעתים מתקבל הרושם שההורות פשוט מתקיימת, מתנהלת וזורמת ללא ערכים מוספים ובדיקת עומק התפקיד וחובותיו. הילדים נולדים וגדלים כ"נסיכים", ואף מכונים לא פעם "נסיך שלי", מקבלים כמעט כל מה שהם רוצים וכל מה שההורים חושבים שהם רוצים והרבה פעמים כל מה שלכאורה יכול לכסות באופן חומרי על העדר נוכחות וקשר רגשי.

לא חברים - הורים!

להיות הורים משמע להיות נוכח, להיות נמצא בחיי ילדנו. להיות קשוב לעצמנו ולילדנו. לקחת אחריות על הטוב, על הרע, על התפקיד ועל המתחייב ממנו. חלק גדול מהעניין זה להיות בקשר, מה שאומר גם להיות מסוגל לתסכל, לשים גבולות ולהכיל את מגוון הרגשות, כמו גם להיות מסוגל להיות הורה מלא - גם אם אני מסתובב עם ייסורי מצפון ורגשות אשם כי כמעט ולא ראיתי את הילד במהלך היום או במהלך השבוע והדבר האחרון שבא לי לעשות זה להציב לו גבול ו/או להגיד לו "לא" ולהיכנס איתו לויכוח.

הורה חייב להיות מסוגל לומר: "לא!", ולהיות עקבי ולעמוד בו. עליו גם לשאול שאלות, לברר ולדרוש תשובות ברורות. על ההורים להבין כי על הילד לדעת לחוות תסכולים, כי אלה ילוו אותו בהמשך חייו הבוגרים.

למעשה, נוכחות סמכותית (ולא תוקפנית חלילה), נוכחות ששמה גבולות, הנה צורך התפתחותי של הילדים.

ילדים זקוקים לנוכחות ההורית בחייהם, למישהו שהם קצת מסתכלים עליו, קצת מחקים אותו, קצת מחכים למוצא פיו, ולא למישהו שמדבר בשפתם וחושב כמוהם.

אני לא אומרת שהילדים צריכים להעריץ את ההורים שלהם, אבל הם צריכים איזשהו מגדלור שיתווה להם דרך, שיראה להם יתרונות וחסרונות, שיהיה שם במקום של המבוגר האחראי. הילדים זקוקים לנו כהורים ולא כחברים שלהם, כאלה, אני תקווה, יש להם מספיק.

הכותבת היא ראש תחום הורות ומשפחה, מכללת סמינר הקיבוצים