"נעלמת": מותחן מחוכם וזדוני
דיויד פינצ'ר העניק טיפול קובריקי לתסריט "נעלמת" וביים מותחן מצוין שמוכיח את שליטתו המוחלטת במדיום הקולנועי. אפילו המנעד המוגבל של בן אפלק כשחקן, הופך בסרט של משחקי זהויות למסתורין עשוי היטב
הבה נתחיל ברמת ה"מטא" (באופן ראוי ביותר לסרט הנדון): זוהי ביקורת במבנה מודולארי על סרטו החדש של דיוויד פינצ'ר - מותחן מלוטש ורב תהפוכות בשם "נעלמת" ("Gone Girl"). החלק הראשון ימנע מספוילרים, והחלק השני והקצר יותר מיועד רק לאלו שכבר קראו ספרה של ג'יליאן פלין (2012), מי שגם עיבדה אותו לתסריט.
עוד ביקורת סרטים:
אז מה מותר להגיד על "נעלמת"? זהו סרטו ה-11 של דיוויד פינצ'ר ובו מופגנת, שוב, שליטתו המוחלטת במדיום הקולנועי. שולליו של פינצ'ר יקראו לו "טכנאי מוכשר", אבל ב"נעלמת" הוא משתמש בסגנונו הקר והמדויק כדי לבנות סרט המתחיל כמותחן והופך בהדרגה לסאטירה על מוסד הנישואים. מוסד שבו האינטימיות הזוגית מושתתת על משחק מרושע של ייצור זהויות, והעולם החיצוני - המשפחה, הסביבה חברתית והמדיה האלקטרונית - הופכים להיות חלק ממשחק זה. כמו בסרטיו של סטנלי קובריק (בימאי נערץ על פינצ'ר), הוא מציע מבט חד ואכזרי על המין האנושי - ובאופן ספציפי התרבות האמריקאית - מבט שקל (מדי) לתייג אותו כציניות מיזנטרופית.
קובריק עסק בדה-הומניזציה של האדם בעולם מכאני, פינצ'ר עושה זאת בעידן הדיגיטלי. לאחר "מועדון קרב", "הרשת החברתית" ו"הנערה עם קעקוע דרקון", זהו פרק בבחינה של עידן שבו זהויות נוצרות, משווקות, מעובדות ונפרמות שוב ושוב. אם יש דבר יציב מתחת לכל אלו הרי שמדובר בתכונות אנושיות לא מחמיאות - תלותיות, שתלטנות, שיפוטיות, מניפולטיביות, אכזריות.
איימי (רוזמונד פייק) נעלמת בבוקרו של יום השנה החמישי לנישואיה עם ניק (בן אפלק). הם נפגשו בניו יורק שבע שנים קודם לכן, שניהם עיתונאים לא מצליחים במיוחד. איימי היא בתם של זוג סופרים שזכו להצלחה בסדרת ספרי הילדים "איימי המופלאה", שבה הגיבורה היא גרסא משופרת של בתם, גרסא שמטילה צל על כישוריה של הבת אמיתית. המשבר הכלכלי מכה, ניק מאבד את עבודתו ואז מתגלה כי אימו חולה אנושות. כל זה מניע את המעבר ל-נורת' קארת'ג במיזורי, העיירה בה נולד ניק ובה חיה משפחתו. שינוי המאיץ את מגמת ההידרדרות ביחסים בין בני הזוג.
בבית של ניק ואיימי נותרים סימנים חשודים על התרחשותו של מעשה אלים. העלילה נעה בשני מישורים: בהווה של החקירה שבו ניק מתאר לבלשית רונדה בוני (קים דיקנס) את חייו וחיי אשתו ומשמש, לכן, כסוג של מספר. בהדרגה נחשפים פרטים שאפילו אחותו התאומה מארגו (קארי קון) לא ידעה עליהם. התקשורת מגלה עניין גובר והטון מתפתח להאשמה מפורשת את ניק בהעלמת ואולי אף ברצח אשתו. יחסיו עם הוריה (דיוויד קלנון וליזה ביינס) מתערערים. כל הצד הזה של העלילה חוסה תחת שאלת העל בדבר המהימנות של ניק.
במקביל נכנס קול מספרת, קולה של איימי המצוי במילים שכתבה ביומן שבו היא תיארה את חייה מאז שהכירה את בעלה ועד היעלמותה. המעבר בין ההווה לעבר, בין המלכודת בה ניק מצוי למה שמתגלה באמצעות קולה של הדמות הנעדרת מניע מספר מניפולציות אפקטיביות על המידע שמקבלים הצופים. ההשלכות של אלו יתגלו בהדרגה ויהיו גורם מכריע במעבר של הסרט מעמדת דרמת מתח לסאטירה אכזרית. כניסתן של דמויות משנה, טאנר בולט (הבימאי והשחקן טיילר פרי), עורך הדין המתמחה בפרשיות סנסציוניות, ו-דזי קולינס (ניל פטריק האריס), מאהב עשיר שהיה לאיימי לפני שהכירה את ניק, יסייעו במהלך זה.
פינצ'ר מנצח על עבודתו של צוות מוכשר במיוחד. בולטים בו הטונים הקרים וצילומי הלילה של הצלם הקבוע ג'ף קורנוות', והמוזיקה של מסתורין קר ומדוד של טרנט רנזור ואטיקוס רוס. זהו טיפול קובריקני בחומרים של ספר טיסה, שילוב שחברי האקדמיה לא יוכלו להתעלם ממנו בבואם לבחור מועמדים לאוסקר. במיוחד נכון הדבר לגבי רוזמונד פייק שעושה כאן תפקיד רב פנים שעוד ידובר בו רבות. אפילו המנעד המוגבל של בן אפלק כשחקן, הופך בסרט של משחקי זהויות, לאמצעי שבו פינצ'ר משתמש באופן מחוכם וזדוני.
ומעכשיו ספוילרים - על אחריות אלה שלא קראו את הספר
הגילוי של נסיבות ההיעלמות והעובדה כי זהו חלק ממהלך מחושב שנועד לנקום בניק, מערער יותר ויותר את הסבירות העלילתית של המתרחש. זהו פיתול עלילתי שבו דינמיקת יצירת הזהויות, השולט והנשלט, מתהפכת באופן המזכיר את "ורטיגו" של היצ'קוק, הציפייה להיגיון במובן החוץ קולנועי ("אין אדם שהיה פועל כך במציאות") נראית לא רלוונטית למטרותיו של
הסרט.
זהו היפוך שבו דמות האישה שולטת בנסותה לעצב את (דימוי) המציאות (כמו הסופרת קתרין טראמל, שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי") שבה לכוד הגבר. סכימה הממשיכה את המותחן האירוטי של סוף שנות ה-80 תחילת ה-90, בשני הבדלים חשובים: האישה המערערת אינה גורם חיצוני למערכת יחסים זוגית ו"נורמטיבית" (כמו ב"חיזור גורלי"), אלא הצד השני במערכת זו. האחר שאותו לא ניתן להכיר מכיוון שספק אם יש לו "זהות". הבדל נוסף הוא השימוש המצומצם בגירוי מיני של הצופים. בעולם הקר של פינצ'ר גם המגע הגופני הוא לא יותר מדימוי תכליתי לאינטימיות פיזית.
האם זהו סרט מיזוגני (שונא נשים), מיזאנדרי (שונא גברים), או מיזנטרופי (שונא, בלי להפלות, את המין האנושי בכללותו)? אין ספק ש"נעלמת" יעורר ויכוחים בקרב הצופים, אבל יש לזכור כי ערכו טמון, בראש ובראשונה, בהיותו מותחן משובח ומהנה במיוחד.
