אלבומי הבכורה שהאמנים מעדיפים לשכוח

"David Bowie" של דיוויד בואי

הרבה לפני שהפך לזיקית מוזיקלית ולאחד המוחות היצירתיים בהיסטוריה של הרוק, היה דיוויד בואי הצעיר לא יותר מבובה של בן קיט, מנהלו דאז. בחזונו ראה קיט את בואי כבדרן לכל המשפחה, בטח לא כוכב רוק שנוי במחלוקת ופורץ דרך, ותכנן לו עתיד נוח לבריות ונעים לעיכול בזכות השפעות מוזיקליות מעדות ההקינקס ומהחומרים היותר "בריטיים במהותם" של הביטלס. התוצאה -  אלבום בכורה ב-1967 שהציג את דיוויד בואי כפי שלא הכרתם אותו לאחר מכן, וכנראה גם לא רציתם להכיר. למען האמת, ספק אם היה הופך בואי לאייקון התרבות שהוא, לו היה ממשיך בקו המוזיקלי הפולקי הידידותי של תחילת דרכו.

לאור אלבומים שבאו אחריו, גם בואי עצמו הבין כי מדובר בהתחלה לא מוצלחת במיוחד, והודה בראיון כי "נדמה ששורשיו של האלבום היו נטועים ביותר מדי מקומות - מרוק דרך וודוויל ועד מיוזיק הול. לא ידעתי אם אני מקס מילר (קומיקאי בריטי) או אלביס פרסלי". הביוגרף דיוויד באקלי בחר להיות קצת פחות קורקטי, כשהגדיר את מעמדו של האלבום בקטלוג היצירה של בואי כ"המקבילה הווינילית לאישה המטורפת שמוחזקת בעליית הגג".

"Unknown Pleasures" של ג'וי דיוויז'ן

אלבום הפריצה של ג'וי דוויזי'ן מ-1979 לא ממש ריצה את טעמם של חברי הלהקה ברנרד סאמר ופיטר הוק. "לא יכולתי להסוות את אכזבתי אז", סיפר הוק בראיון, ונימק - "זה נשמע לי כמו פינק פלויד". ההצלחה, ההכרה והשנים שעברו שינו את דעתו והיום הוא מודה שטעה. הסיבה העיקרית לחוסר סיפוקו של הוק קשורה באופן ישיר למפיק האלבום, מרטין הנט, עליו אמר: "הוא לא חשב ישר, הוא חשב על הצד. הוא בלבל אותך וגרם לך לעשות דברים שלא תכננת".

בהמשך ציטט הוק נציג מהאולפנים שטען כי "אם תקח חבורת נגנים שמסתדרים מצוין אחד עם השני במשך עשרים שנה ותכניס אותם לאולפן עם מרטין, בתוך חמש דקות הם ינסו לשסף אחד לשני את הגרון". ברנרד סאמר הודה כי בזמנו חברי הלהקה לא היו מרוצים מהטיפול שהעניק להם המפיק, כשלקח את הצליל הכבד והאפל שאפיין את הלהקה בהופעות החיות וצבע אותו. לפני מספר שנים הודו השניים כי הנט בסופו של דבר עבד עם החומרים שהיו לו, וכי הוא אחראי במידה רבה לעיצוב הצליל שהפך מזוהה עם ג'וי דיוויז'ן.

"Leisure" של בלר

כשלהקת בלר הוציאה את אלבומה "Leisure" ב-1991, גל הבריטפופ היה רחוק מאוד מחופי בריטניה, והמלחמה עם אואזיס על פסגת מצעדי הפופ הייתה אז בגדר פנטזיה פרועה. על אף שהכיל מספר להיטים כמו "There's No Other Way" ו-"She's So High", קשה להגדיר את אלבום הבכורה של דיימון אלברן וחבריו כמופת מוזיקלית, והפוטנציאל של חבורת המוזיקאים הלונדונית החל למצות עצמו רק באלבום "Parklife" שהגיע שלוש שנים מאוחר יותר. הביקורות ל"Leisure" היו מעורבות, - חלקן מגדירות אותו כמצדיק את ההייפ שליווה את בלר בראשיתה, אחרות טענו כי "לא נראה שהלהקה יודעת מה היא עושה, וכתוצאה מכך עושה אינספור טעויות לכל אורך האלבום".

"היינו רציניים, אבל זה היה בלגן שלם. ניסינו דבר שונה בכל פעם שעשינו חזרה", אמר אלברן על הקלטות האלבום ההוא. "אני מתאר לעצמי שהרעיון היה לנגן מוזיקה חזקה ומהירה, לקפוץ הרבה עד לנקודת ההתשה. ואז להשתכר לגמרי, להתרסק ולהתחיל שוב ביום שלמחרת". היום הוא היה מעדיף שלא תזכרו לו את האלבום ההוא, ואף הגדיר אותו בראיונות כ"איום ונורא".

"The Smiths" של הסמיתס 

מוריסי לא מרוצה ממשהו? לא ייתכן. כן, באופן לא ממש מפתיע סולן הסמיתס לא ממש שלם עם אלבום הבכורה של להקתו מ-1984, מסיבות שקשורות להפקתו המלוכלכת ולטעויות שנעשו, לדבריו, בשלב המיקסינג. אלא שהמקרה של מוריסי שונה מרוב המקרים המוצגים, שכן הזמר חשב זאת כבר בזמן אמת ולמעשה ביקש ממנהלי הלייבל "ראף טרייד" להמנע מהוצאתו של האלבום, בטענה שהוא "לא טוב מספיק".

למעשה אלבום הבכורה של הסמיתס הוקלט פעמיים, כשבפעם הראשונה היה זה טרוי טייט שנבחר להפיק את האלבום. לאחר שהמפיק ג'ון פורטר קיבל עותק של ההקלטות ומצא אותן "לא מדויקות ולא ברוח הזמנים" החליטה הלהקה למנות את פורטר לאחראי על אלבום הבכורה שלה (זאת על אף שזמן קצר לפני כן מוריסי טען בפני העיתונות הבריטית כי הלהקה הקליטה בדיוק בצורה שרצתה וזה ניכר באלבום). סולן הלהקה אמנם מצא גם את המיקס האחרון לא ראוי, אך התעקשותם של אנשי הנהלת הלייבל להוציאו בכל זאת התבררה כצעד נכון - הביקורות היללו וקבעו כי מדובר באחד האלבומים החשובים ביותר של שנות השמונים. לא שזה אי פעם שינה למוריסי מה אתם חושבים עליו.

"Lou Reed" של לו ריד

שנתיים לאחר שעזב את הוולווט אנדרגראונד הוציא לו ריד ב-1972 את אלבום הבכורה שלו, וקשה היה להגיד שמדובר בהברקה. האלבום, שאורכו קצת יותר מחצי שעה, הכיל 8 שירים שרובם היו לא יותר מהקלטות חדשות לשירים גנוזים של להקתו לשעבר של הזמר, וכתוצאה מכך נחשב "Lou Reed"  לכישלון אמנותי ומסחרי כאחד. זאת על אף שקדמו לו ציפייה גדולה.

ריד עצמו התפכח מהכשלון מהר, וב-1972 בחר להתפתח באמת, כשהוציא את "Transformer" המופתי, אלבום שפיצה על הכישלון ההוא, הכיל את להיטיו הגדולים "Perfect Day"ו-"Walk On The Wild Side" והפך את המוזיקאי לאגדת הרוק שהיה עד מותו המצער בשנה שעברה.

"The La's" של הלאז

ללאז היה אלבום אחד בלבד, שנחשב על ידי רבים כלא פחות ממעולה. אלא שסולן ההרכב לי מייברס, טיפוס מורכב וקשה, מעדיף גם היום להתכחש לו. האלבום, שהכיל את להיטה הגדול של הלהקה "There She Goes", היה תוצאה של שלוש שנים מפרכות וסיזיפיות באולפן, שנים בהם עבדו מייברס ושותפיו עם מפיקים נחשבים כמו ג'ון פורטר, בוב אנדרווז וג'ון לקי. כל אחד מהמפיקים ניסה לקלוע לטעמו של הסולן הפרפקציוניסט בניסיון להגדיר את הצליל של הלאז, אך ללא הועיל.

על אף כי עם צאתו זכה לשבחי המבקרים והמעריצים כאחד, לי מייברס עדיין לא היה מרוצה ובחר להחרים את האלבום ולהשמיצו ברבים. למעשה, גם מסע יחסי הציבור של האלבום (שיצא, לבסוף, ללא ברכתו של מייברס) היה רווי בלבול, שכן ברוב הראיונות שהעניק בחר הסולן וכותב השירים הזועם להצהיר כי הוא שונא את היצירה השלמה, ותיאר אותה כ"נחש עם צוואר שבור".