ספר המריבה: קרטר ראה בבגין שקרן ומתרפס
זוכה הפוליצר לורנס רייט קיבל גישה ליומני הנשיא האמריקני, ופרסם את "13 ימים בספטמבר" על ועידת קמפ דיוויד. התוצאה מרתיחה את אנשי מרכז בגין: "ספר עם ניחוח אנטישמי". ואיך החלה ששת הימים לפי המחבר? "משה דיין אכל ארוחת בוקר עם אשתו, נפגש לקפה עם הפילגש - ופתח במלחמה"
אנשי לשכתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז"ל התבדחו ערב החג על כך שהם שוקלים להגיש בשמו תביעת דיבה נגד הסופר לורנס רייט, מחבר הספר "13 ימים בספטמבר" שראה אור לאחרונה וסוקר את האירועים בפסגת קמפ דיוויד 1978, שבהם גובש הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים. "זה ספר שערורייתי עם ניחוח אנטישמי", טענו לאחר קריאתו.
אהבה גדולה, זה לא סוד, לא הייתה בין בגין לבין הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר. יחסו של קרטר לישראל, גם זו לא חדשה מרעישה, מעולם לא היה אוהד, ולימים הוא אף התבטא בבוטות ובפומבי נגד מדיניותה. בספר החדש קיבל רייט, עיתונאי זוכה פוליצר מה"ניו יורקר", גישה ליומנים האישיים של הנשיא ורעייתו רוזלין. הדברים המובאים בו, טוענים אנשי המרכז למורשת בגין, "לא באמת מחדשים דבר מבחינה היסטורית על ההסכם, אבל הם יוצאי דופן בחריפותם כלפי ישראל ומנהיגיה".
סגן יו"ר מרכז בגין, משה פוקסמן, מתאר את מערכת היחסים בין קרטר לבין בגין כמורכבת וטעונה מהרגע שבו נבחר בגין לראשות הממשלה. "עוד לפני המהפך ב-77' פרסם קרטר כל מיני הצהרות על תמיכתו במדינה פלסטינית ונגד הכיבוש הישראלי, שגרמו לחשש בקרב ההנהגה הישראלית", אומר פוקסמן. "במפגשים שלו עם ראש הממשלה הקודם, יצחק רבין, שמתואר בספר כ'דג קר', לא נוצרה כימיה. כשבגין נבחר, הוא היה מודע לבעייתיות וניסה לפתוח מסילות ללבו של קרטר, שהיה אדם דתי, וניסה לדבר על זכותו של העם היהודי דרך התנ"ך. מהר מאוד הוא גילה שקרטר פשוט עוין את ישראל".
פגישתם הראשונה של קרטר ומנחם בגין בוושינגטון, חודש לאחר המהפך ב-77', מתוארת בספר באופן יוצא דופן. קרטר התרשם שבגין הוא אחד האנשים המשכילים שפגש בחייו. על פי הספר של לורנס ווייט, הוא נפעם מהידע של בגין בתנ"ך וציין בזיכרונותיו ש"האיי-קיו שלו הוא כנראה הכי גבוה שמישהו אי פעם פגש". מנגד, קרטר גם "נדהם מהיהירות וחוסר האכפתיות יוצאת הדופן של בגין למאמציו של נשיא ארה"ב לעשיית שלום במזרח התיכון".
קרטר התייחס ביומניו לחזותו החיצונית של בגין, שאותה תיאר מחבר הספר כגרוטסקית: "ראש גדול ומקריח וסנטר מוארך ששיווה לראשו מראה של נורת לילה. משקפיים עם מסגרת גדולה, עיניו כחולות-אפורות, פלומת השיער המעטה שעוד נותרה בצבע אדום חום. כשהוא חייך, הוא חשף רווח בולט בשיניו הקדמיות. חוסר העניין של בגין באופנה כבר הפך לסימן ההיכר שלו".
"אלו תיאורים חסרי משמעות לסיפור ההיסטורי, ואין בהם אלא הצגה באור שלילי, מבזה ומגחיך את בגין", אומר פוקסמן, ומציין שזה לא התיאור המבזה היחיד בספר: "מצוין שם שכשהוא ירד מכבש המטוס וראה את אשתו עליזה, הוא זעק לה 'מאמא, אנחנו נירשם בספרי ההיסטוריה'. בשביל הקוריוז בדקתי עם משפחת בגין, והוא מעולם לא קרא לעליזה מאמא".
לא רק בבגין השתלח המחבר. התיאור שלו את פתיחת מלחמת ששת הימים נראה כך: "שר הביטחון משה דיין קם בבוקר, אוכל ארוחת בוקר באופן רגוע עם רעייתו, נפגש לקפה עם הפילגש - ואז מגיע למשרד ופותח במלחמה". לדברי פוקסמן, מטרת הניסוח היא לקעקע את הטענה הישראלית על הפחד מהשמדה, שהיה ערב המלחמה
הישראלים צמאי דם
המניע לספר, כתב לורנס וייט, הוא תיקון העוול ההיסטורי שנעשה לקרטר כשלא נבחר לכהונה שנייה, והמשיך להיחשב נשיא לא פופולרי חרף ההישג שהביא בחתימת חוזה השלום בין ישראל לבין מצרים. קרטר מוצג בספר לא רק כמתווך בין שני הצדדים, אלא כזה שהביא במו ידיו את השלום חרף עקשנותם וסרבנותם של הצדדים.
"זה תיאור קצת בעייתי אם לוקחים בחשבון את העובדה ששני אנשים שילמו פה מחיר", אומר פוקסמן. "אנואר סאדאת הסתכן בבידוד מוחלט של מצרים ולבסוף שילם בחייו, ובגין לקח את הסיכון, החזיר את כל סיני ופינה את כל היישובים, נגד כל שותפיו וחבריו לסיעת החירות וחבריו למחתרת".
הספר מתמקד כאמור ב-13 הימים של הוועידה בכפר הנופש בקמפ דיוויד, אך מציג תיאור צר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני לפני הסכם השלום ואחריו, תיאור הנאמן לתפיסת עולמו החד-צדדית של קרטר. כך למשל, הוא מזכיר שישראל כבשה ב-48' את כל השטחים שהיו מיועדים למדינה פלסטינית על פי הסכם החלוקה, אבל לא מזכיר את העובדה שהפלסטינים דחו את הצעת החלוקה ושחמישה צבאות תקפו את ישראל.
ויש דוגמאות נוספות. לדברי פוקסמן, "בן גוריון מתואר רק כמי שזמם עם הצרפתים והבריטים לשנות את המזרח התיכון ולהקים מחדש את ממלכת יהודה. המסתננים בשנות ה-50 חדרו לישראל כדי לאסוף מידע. הישראלים, לעומת זאת, מונעים מתשוקה להרג ומבצעים טבח אכזרי. הם נוקמים בחיילים מצרים ישנים וטובחים בהם, שורפים חיילים בעודם בחיים, דיין מורה על הטמנת מוקשים בשטחים הכבושים כדי שפליטים יחזרו כלעומת שבאו בלי יד ובלי רגל".
גם מלחמת לבנון מוזכרת בספר. ישראל, נקבע שם, הייתה שותפה לטבח שביצעו הנוצרים במחנות הפליטים סברה ושתילה בספטמבר 1982. "לישראלים הייתה תצפית ברורה על הטבח מהגג של השגרירות הכוויתית שאותה כבשו", מצטט ווייט מזיכרונותיו של הנשיא קרטר. "כדי לסייע לפלנגות במלאכה, הישראלים סיפקו להם נורות תאורה בלילה ונתנו להם לנהל את המבצע מתוך המפקדות של צה"ל".
הישראלים רוצים כסף
"יום גדול הוא בחייך, אדוני נשיא ארה"ב. עמלת רבות, בעקביות, למען מטרה זו. פועלך ומסירותך נשאו פרי מבורך על ידי אלוהים. ידידנו הנשיא סאדאת אמר שהנך החייל האלמוני של המאמץ לעשיית השלום. אני מסכים, אך כרגיל עם תיקון. אמנם כן, הנך חייל בשירות השלום. אתה גם horrible dictu, עקשן כלוחם למען השלום. ואולם ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב, אינו לחלוטין בלתי ידוע. וכן מאמציו שייזכרו ויירשמו בדורות הבאים" (מנחם בגין בטקס החתימה על הסכם השלום בוושינגטון, 26 במרס 1979)
אם יש דבר המקומם את אנשי מרכז בגין, זהו הסיפור הבא. לטענתם, שוב ושוב מוזכרים הישראלים כאנשים המונעים מכסף. ביומנו כתב קרטר תיאור של סצנה המותירה טעם רע בפיו של הקורא. על פי הספר, רגע לפני החתימה על הסכם השלום נכנס בגין ללשכתו של קרטר, שם ישב הנשיא עם יועצו לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי. "כמחווה של ידידות לרעייתי הגברת בגין, תואיל נא למחוק לישראל חוב של שלושה מיליארד דולר מכספי הסיוע?", אמר לכאורה בגין לנשיא. "כמה פעמים הוא חזר על הבקשה - 'כמחווה לגברת בגין'. קרטר הביט בבז'ז'ינסקי במבט נדהם על פיו, ואז הוא פשוט פרץ בצחוק מתגלגל מול בגין".
פוקסמן מתקשה להירגע מהתיאור המבזה: "זו הסצנה הקשה בספר, במיוחד כשכולם יודעים כמה חשוב היה לבגין הכבוד הלאומי. ההתרפסות בשביל כסף מול הנשיא, הצחוק המזלזל. בגין מוצג בצורה לא מכובדת".
זו אינה הפעם היחידה שבה חוזר מוטיב הכסף בספר. קרטר, טוען ווייט, הופתע לגלות עד כמה נשענה ישראל על כספי השילומים מגרמניה ובנתה באמצעותם את הכבישים, את רשת החשמל ואת המפעלים. לדבריו, ישראל לא הייתה מעוניינת בחתימה על הסכם השלום כי רצתה להמשיך וליהנות מהנפט המצרי.
עם זאת מתוארים בגין ורעייתו עליזה בזיכרונותיו של קרטר כאנשים צנועים שחיים בסגפנות, בניגוד למרבית המנהיגים בישראל: "עליזה התעקשה לנסוע באוטובוס מירושלים לתל אביב. זאת בניגוד בוטה לגורמים פוליטיים בכירים בישראל שחיו חיי ראווה ומותרות, לרוב מכספי שוחד וטובות הנאה".
בגין שיקר?
"לפני ארבע שנים, ביולי, בפעם הראשונה נסעתי לוושינגטון לפי הזמנת נשיא ארה"ב. דיברנו על עניינים חשובים מאוד. לפתע פתאום אומר לי הנשיא, מר קרטר, שהוא ידיד טוב שלנו, עשה רבות בשבילנו, אבל לפתע פתאום הוא אומר לי: 'אדוני ראש הממשלה, ההתנחלות שלכם, איך הוא אמר את זה בשפתו - west bank - ביהודה ושומרון היא בלתי חוקית והיא מכשול לשלום. אני אמרתי לו 'אדוני הנשיא, ההתנחלות שלנו in judea and samaria היא חוקית והיא תחזק את השלום. בכל פעם אני אומר לו mister president, ההתנחלות שלנו היא חוקית והיא תחזק את השלום. כך דיברנו ארבע שנים, הוא בשלו ואני בשלי. ובינתיים הקימונו 144 יישובים חדשים, לא נכנענו לשום לחצים" (מנחם בגין בנאום בחירות, 28 ביוני 1981)
נושא הבנייה בהתנחלויות עמד לכל אורך הדרך במוקד החיכוך בין קרטר לבגין. עמדתו של קרטר, שעליה כאמור הצהיר עוד לפני שנבחר, היא שההתנחלויות הן מכשול לשלום וכי יש להפסיק את הבנייה בהן. מלחמת גרסאות ביניהם, שפגעה עמוקות בבגין, אירעה כשקרטר טען כי בגין התחייב להקפיא בנייה בהתנחלויות לכל אורך המו"מ, בעוד בגין טען כי התחייב לשלושה חודשים בלבד. בגין, שאפילו קרטר מתאר בזיכרונותיו כאדם ש"שמר באובססיביות על היושרה וההגינות",
נפגע כשהואשם בשקר.
ב-29 באוקטובר 78' כתב בגין לקרטר איגרת מסווגת "סודי ביותר" על רקע המשבר סביב המשך הבנייה בשטחים. "אני מאשר את קבלת המסר ממך שקראתיו בצער עמוק", כתב בגין לקרטר. "בקמפ דיוויד הודעתי לך אדוני הנשיא כי אף שאנו מתחייבים לא להקים יישובים חדשים ביהודה שומרון בשלושת החודשים הקרובים - פרק הזמן המוסכם למו"מ עם מצרים - הרי שבכוונתנו להוסיף כמה מאות משפחות ליישובים הקיימים. אנו מקיימים ככתבם וכלשונם את הדברים שאמרתי לך וכתבתי אליך בקמפ דיוויד".
פוקסמן: "בגין נפגע כשקרטר האשים אותו בחוסר יושרה. הטלת הדופי הזו ליוותה את בגין עד יומו האחרון. כשקרטר ביקש לימים לפגוש את בגין בביקורו לציון עשור להסכם, ובגין היה אז מסוגר בביתו, בגין אמר לו תודה רבה, ניפגש בזמן מאוחר יותר וסגר את הטלפון. הוא לא כאן כדי לתקן את הרושם, אבל זיכרונותיו של קרטר מוצגים במעמד צד אחד".
לפנייה לכתב/ת 
