"הרומן": מושכת ומטרידה

הפרק השלישי (בעונה הראשונה) של "מראה שחורה" מתאר עולם עתידני, שבו כל מה שהעיניים שלנו רואות מצולם ומאוכסן בשבב אינטימי, נגיש לשחזור על פי בקשה. עולם שבו אין יותר מחלוקות לגבי איך באמת התרחשו אירועים, מה באמת הוא אמר ואיך היא באמת הגיבה. עולם שהיה חוסך 30 אחוז מהריבים בין בני זוג, שמקורם בעובדה הפשוטה שאנחנו נוטים לפרש אירועים בצורה שנוחה לנו, וכך גם מאפסנים אותם בזיכרון.

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"ברוורס": ארז טל עושה כלום

"הומלנד": החיים שאחרי המוות

"6 אימהות": שיעור בחשיבה שמרנית

הטריילר של "הרומן"

הטכנולוגיה הזאת היתה יכולה לשמש את החוקרים בסיפור המסגרת של "הרומן", הסדרה החדשה של חגי לוי (שעלתה השבוע בארצות הברית בערוץ הכבלים "שואוטיים" ואתמול, ג', אצלנו ב-HOT 3), אבל היא גם היתה מייתרת את הסדרה עצמה, שמתרחשת בעיקר בפער הזה בין גרסאות הזיכרון של שני אנשים לגבי אותם האירועים.

הזוג שעומד במוקד הסדרה. לכל סיפור יש שני צדדים

דומיניק ווסט ("הסמויה") הוא נוח, סופר מתחיל ומורה בברוקלין, שנשוי 17 שנה להלן, שמגלמת מאורה טירני ("ER"). רות וילסון ("לות'ר") היא אליסון, מלצרית בדיינר מקומי בעיירת נופש שאליה מגיעים נוח, הלן וארבעת הילדים שלהם לחופשת הקיץ. אליסון נשואה לקול (ג'ושוע ג'קסון, "פרינג'" ולטס פייס איט - בעיקר פייסי מ"דוסון קריק"), שניהם - כפי שמתברר בהמשך - הורים שכולים טריים לילד בן 4, שנאבקים לשקם את הנישואים שלהם בעקבות האובדן.

נוח ואליסון נפגשים לראשונה בדיינר שבו היא עובדת, כשאירוע מתוח טוען את החיבור הראשוני שלהם בניצוץ מעורר של מצוקה – הבת הקטנה של נוח בולעת גולה, נחנקת וניצלת בשניות האחרונות, מה שמציף אצל אליסון את המקרה הפרטי שלה. העובדה שהמקרה נוגע בה כל כך, יוצרת קרבה בין נוח ובינה. בהמשך הם נפגשים שוב, פגישה שמרמזת על תחילתו של רומן.

ג'ושוע ג'קסון. מגלם בעל נבגד

הפרק מחולק לשני חלקים – בחלק הראשון נקודת המבט של נוח על שתי הפגישות, ובחלק השני זו של אליסון. התודעה מניחה אותם אוטומטית זו על גבי זו וההבדלים ביניהן מזדקרים החוצה: בגרסה של נוח אליסון היא אשה פתיינית בשיער פזור, שמעודדת אותו להתקרב אליה, בגרסה שלה היא בחורה מאופקת בשיער אסוף, מוכת צער, שמשתדלת לנהוג בנימוס עם הגבר הזר הזה שמגלה בה עניין, תוך כדי שהיא מצילה את הבת שלו.

הליהוק המוצלח של שניהם - ווסט לנצח יהיה הגוד גיי הקלאסי, ווילסון, שאליה הגיעו המלהקים אחרי שנה של חיפושים אחר שחקנית שלא תעורר אנטגוניזם - משהה את השיפוטיות האינסטינקטיבית של הצופה כלפי סיפור של בגידה, ומאפשר לו לבחון את הבחירות שמבצעות הדמויות מנקודת מבט אנושית יותר. אף גרסה לא מקבלת עדיפות על השנייה, ואיש לא יכול לקבוע אם המילקי טעים יותר מהדמוי-מילקי או להיפך. ההבדלים בין הגרסאות מהפנטים ככל שהפרק מתקדם, והצופה לא יכול שלא לתהות אם מציאות אובייקטיבית בכלל קיימת, בהנחה שכל מה שמתרחש, מתרחש במוח של שני הצדדים.

"הרומן". ליהוק מוצלח

את כל הג'אז הזה אורז סיפור המסגרת: ה-voice over ברקע הוא קולם של אליסון ונוח, שנחקרים בחדר חקירות כלשהו על הרומן ביניהם, בניסיון לחשוף מניעים לפשע כלשהו שהתבצע מאוחר יותר. האלמנט הזה מחדיר לאווירת הסדרה מתח תת קרקעי שקיים בה ממילא, תחושה תמידית של אסון שעומד להתרחש. כל הסימנים מראים שאין שום דבר פרפרי ועולץ ברומן הזה, ולא באנו לפה להתרפק על ניצניה של אהבה חושנית, למרות סצנות הסקס הגרפיות שהפכו מסימן ההיכר של HBO לסטנדרט של תחנות הכבלים האמריקניות.

רשומון הוא צורת סיפור ותיקה, לוי (והשותפה שלו לכתיבה, שרה טרים, שגם עיבדה איתו את הגרסה האמריקנית של "בטיפול") לא המציא את הגלגל, אבל כן יצר גלגל מוצלח במיוחד, מהודק, כתוב היטב, מושך ומטריד (בכל זאת "מטריד" הוא השחור החדש). "הרומן" משלבת בדייקנות את שני היסודות של הסדרה, שתי נקודות המבט והסיפור שהולך ונחשף (סוג של "הסטירה" פוגשת את "בלש אמיתי"), ולוכדת את האמיתה שעומדת בבסיס הקיום האנושי – אמת אבסולוטית היא מותרות. אם אתם ממש רוצים אחת, נסו בערוצי הברודקאסט.