סהר עזימי: "האלימות שלי מוצדקת"

זה היה השיר של יונה וולך שהפך את הכל? או אולי החיים שנכרכו ליצירה, נשפכו לתוכה מתוך זמן שפערה המלחמה האחרונה, הפוגה שנתנה עוד מרחב למחשבה, הרהור על מה שהיה, מה שבינתיים ומה שחסר.

"אַתָּה חֲבֵרָה שֶׁלִּי/ יֵשׁ לְךָ רֹאשׁ שֶׁל בַּחוּרָה/ וְאַתָּה בַּחוּרָה בַּחוּרָה/ כְּמוֹ שֶׁהַיֶּלֶד הַמָּתוֹק הַהוּא/ אָמַר לִי בְּהַעֲרָכָה/ אַתְּ בַּחוּר בַּחוּרָה/ אוֹ לְהֶפֶךְ בַּחוּרָה בַּחוּר". הטקסט של וולך, שנכתב לפני כשלושים שנה, מהדהד ביצירה החדשה של הרקדן והכוריאוגרף, סהר עזימי. "פולי מונו פולי", דואט של עזימי והרקדנית אורין יוחנן, שיעלה ביום חמישי בבכורה במחסן 2 ביפו, מזגזג בין המינים, נוגע באזורי האפור של המיניות, חופר בתוך התפקידים המוגדרים ואלה שרוחשים מתחת להעמדות הפנים כמו גלים תת קרקעיים שמשתיקים סערה.

פולי מונו פולי(צילום: גדי דגון)

"הטקסט של וולך מלווה אותי שנים. אני מרגיש שהיא כתבה את דעתי על חילופי תפקידים והאפשרות להסתכל על הגבר שלך כאישה. זה טקסט שנולד הרבה לפני המושג 'מטרו סקסואל' שנתן לגברים ולנשים לגיטימציה להתנהל אחרת ובמובנים רבים שינה את מהות היחסים בין גברים לנשים ולא רק במובן המיני. משהו נפתח ביכולת להבין ולקבל שלגבר יש צדדים נשיים ולהיפך. זה לא הופך אותי לאישה או אותך לגבר, אלא מוסיף על נתוני הפתיחה יכולות נוספות, מאפשר לדלג בין התפקידים, כמו מולטי טאסקינג. בעבודה אנחנו עוברים בתוך הבלבול שהמקום הזה מייצר, משתעשעים איתו, מתפתחים ביחד איתו".

מה זה אומר?

"בחינה מחודשת של מערכות יחסים. דיבור על זוגיות שמכילה את הריבוי והיחיד. מערכות יחסים פתוחות. אני חושב שהייתי רוצה לחיות ככה, במערכת יחסים שלא נבהלת מריבוי מפגשים שונים. הם לא חייבים להיות רומנטיים או מיניים. אם אני הגבר שלך, יכול להיות לי חבר שאנחנו עושים ביחד דברים שאני לא עושה איתך כי את לא יכולה לתת לי אותם. היצירה היא כלי לדבר על זה".

הוא חוזר אל הטקסט. "אֲבָל הָרֹאשׁ הַמְּסוֹבָב שֶׁלְּךָ/ עוֹשֶׂה אוֹתְךָ לָגוּר עִם בַּחוּרָה/ הִיא אוּלַי בַּחוּרָה בַּחוּר בָּאֱמֶת/ אֲבָל אַתֶּם לֹא מְדַבְּרִים עַל זֶה/ מְנַהֲלִים חַיִּים מְמֻסָּדִים/ 'כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ'/ דּוֹמִים לְכָל הַחַיִּים הָאֲחֵרִים/ אֲבָל רֵיקִים לְגַמְרֵי/ רַק כְּלַפֵּי חוּץ/ בְּלִי תְּכָנִים שֶׁאֵין/ שֶׁאֵין/ כִּי הַמַּהֻיּוֹת שֶׁלָּכֶם אֲחֵרוֹת/ וְהֵן שׁוֹתְקוֹת וּמֻשְׁתָּקוֹת/ וּמְצֻנְזָרוֹת/ הִיא אוּלַי לֹא יוֹדַעַת/ וְאוּלַי גַּם לֹא תֵּדַע/ שֶׁהִיא לֶסְבִּית שֶׁמַּעֲדִיפָה בַּחוּרִים/ וְאַתָּה הוֹמוֹ שֶׁמַּעֲדִיף בַּחוּרוֹת/ וְאַתָּה בַּחוּרָה/ הִיא בָּחוּר/ זֶה דֵּי מִסְתַּדֵּר בְּיַחַד/ הָרֵי הַמֹּחַ מַה שֶּׁמְּשַׁנֶּה/ וְלֹא הַצּוּרָה הַגּוּפָנִית/ בֵּיצִים מְדֻמּוֹת/ הַמַּסְתִּירוֹת כּוּס תַּאַוְתָנִי/ אוֹ כּוּס/ הַמַּסְתִּיר בֵּיצִים".

החינה מחודשת של מערכת היחסים(צילום: גדי דגון)

העבודה האחרונה של עזימי, Cell In A Human Scale, שנוצרה לפני כשלוש שנים, זמן קצר לאחר שהתגלה בגופו נגיף ה-HIV, נעה גם היא בין חולשה לעצמה. חוט השני השקוף שעובר בין יצירותיו של עזימי – יצר ומיניות, התרסה, התנגדות, כוחניות, אגרסיה - נמצא גם בה, אך הטרנספורמציה שהביאה איתה המחלה רככה את התנועה ונפחה בה חמלה.

גם בעבודה הנוכחית, שיש בה מן הפיוס, דרים בכפיפה אחת הרך והקשה.

"מה שעברתי לפני ארבע שנים גרם לי לעצור ולשאול שאלות מהותיות. זה בדרך כלל קורה לאנשים בגיל מבוגר יותר, כשהחיים מפגישים אותם עם מחלות או זקנה. גם פירוק של קשר זוגי שהייתי בו גרם לי להבין שאני רוצה רך ושקט ולא אלים ומוחצן. בחיים עוד לא מצאתי את זה, אבל כיוצר אני עושה פעולות בדרך לשם".

כלומר?

"אני מרדן מטיבי. אופוזיציונר. בועט. התעקשתי שלא לחזור להרגלים שלי. בדקתי מחדש את נושא האלימות בעבודה וניקיתי אותה מתוכה פשוט כי אין לה מקום. אלימות זה כלי בימתי מוכר לי מאד שנדד איתי לאורך השנים. הפעם הכרחתי את עצמי לפעול אחרת, לדבר בעוד שפה, לא לחזור על עצמי. נהוג לומר שאמנים יוצרים יצירה אחת שמשתנה כל חייהם. אני מנסה ללכת נגד זה, להשתנות, לדבר על נושאים חדשים או לפחות לגעת בהם אחרת. אני לומד מהעבודות שלי ומביא אותן אל החיים".

מה העבודה הנוכחית לימדה אותך?

"שאני לא רוצה יותר להיות קורבן של המציאות סביבי. עד היום הרגשתי שהאלימות שלי מוצדקת היות וכל הסביבה בה אני חי אלימה. היום אני חושב שהתפקיד שלי לקחת שליטה על זה.

אני חושב שיש בי צדדים רכים ושאותם צריך לחזק. יש מקום על קו הרצף שבין אלימות לרכות שצריך לשאוף אליו".

עזימי מייחס לעבודה החדשה אופטימיות. "אני שם בצד את הקונפליקטים והדרמות של החיים. את זה אמנות יודעת לעשות היטב ואולי בשל כך אנחנו, היוצרים, נמשכים למקומות האלה באופן טבעי. העבודה הקודמת נבעה מתוך מצב שהייתי חייב לדבר אותו בלי פילטרים, חשפתי את עצמי, שפכתי את הקרביים ואמרתי לקהל: תתמודדו כי אני מתמודד. בעבודה הנוכחית, זה שונה".

אופטימי? עזימי ויוחנן(צילום: גדי דגון)

לפני שנתיים השתתף עזימי בתכנית הריאליטי המוזיקאלית, "דה ווייס", בה חשף לצד כישרונו המוזיקאלי, גם את היותו נשא HIV. "נהניתי מהפרק הזה", הוא אומר: "המטרה שלי היתה לחזור לשיר ולכתוב וזה קרה. כנראה שהייתי זקוק לצעד הרדיקלי הזה כדי שלא תהיה ממנו דרך חזרה. היה לי חשוב גם לדבר באופן ישיר על הנשאות שלי ולא להתחבא יותר".

גם ביצירת המחול החדשה הוא שר ולא בפעם הראשונה. קדמו לה הבלחים ביצירות כמו "אנאפזה" של אוהד נהרין, "הדודה לאה" של ברק מרשל ומספר הפקות של תיאטרון קליפה.

"זה לא זר לי, אני מרגיש באלמנט שלי כשאני שר. זה חלק מאותו ריבוי שכבות שגם העבודה החדשה מדברת עליו. לתוך מערכת היחסים המגוונת הזו, אנחנו מביאים את כל מה שיש לנו בשק וזה הרבה יותר מגבר ואישה או רקדן וזמר", הוא אומר: "יש לנו היום את הלגיטימציה לצעוד בכמה שבילים במקביל. זה פותח אופק ויש בזה תקווה".