אחיי, גיבורי המילקי

אחיי, גיבורי המילקי, אני לא שופט אתכם. באמת שלא. אני גם לא בז לכם. התחושות שלי כלפיכם הן משהו כמו זוגיות שנגמרת. קצת נוסטלגיה על איך שהיינו פעם, קצת כעס על איך שהלכתם, די הרבה רחמים. כן, רחמים, למרות שאתם יושבים עכשיו בברלין ומסתכלים עליי מלמעלה. רציתי לתת לכם כמה נקודות למחשבה. ככה, מתוך אהבה, לא מתוך רצון לשנות את דעתכם או לגרום לכם לאהוב שוב. הבנתי שאת המלחמה הזו כבר הפסדנו. ובינינו, חבל. אנחנו, שנלחמים על כל עולה, שמוכנים להביא אותם מכל קצות תבל, מוותרים לכם ככה, בשביל מאה גרם מעדן. עם קצפת למעלה.

עוד בסדרת הטורים בערוץ הדעות של ynet:

לא נעבור לברלין בגלל השואה? / ליש לי אבנר

כשלברלין קראו דימונה / זיו תדהר

אלכסנדרפלאץ פינת רוטשילד / טל לוי

פבל בקנדה, יורי באוסטרליה / איגור טלר

אדיו מילאנו, צ'או רעננה / ענת לוי

לבי בתל-אביב ואנוכי בניו ג'רזי / גיורא גריפל

גם אני ישראלי / אייל פילדסט

זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק

אבל בואו נדבר ברצינות. למען הגילוי הנאות אף פעם לא חייתי מחוץ לישראל אבל אני נוסע הרבה. היו תקופות שהמון, היום הרבה. אני רואה דברים ויש לי הרבה חברים. שם ופה. כאלו שהיו שם וחזרו, כאלו שארזו את עצמם לשם ונשארו. אז נתחיל מברלין. ופה אני חייב להכניס משהו אישי. ברלין? באמת? ברלין? אם הייתם מתארגנים על קליפורניה היה לי יותר קשה. מלבורן גם קושי לא קטן, אפילו קומונה קטנה בתאילנד על אחד האיים. הייתם גורמים לי לחשוב, אולי אפילו לבוא לבקר בחגים. אבל האפור של ברלין, עם ההיסטוריה של גרמניה והשפה? על השפה נדבר עוד הרבה אבל אני רוצה דווקא להתחיל מפה ועכשיו.

הקרב על המילקי. מוותרים לכם ככה, בשביל מאה גרם מעדן(צילום: עידו ארז)

הדודה בשרון, אתם בברלין

פה ועכשיו אתם מרגישים טוב. בהיי. בלתי מנוצחים. אלו ש"עשו את זה". אתם פוקחים עיניים בבוקר ב-32 המטר שלכם שמושכרים בהרבה מאוד אירו, אבל במרכז! מסתכלים לשמיים המעוננים ולא מאמינים. בראש שלכם חולפת רשימת האנשים שהלוואי שהיו רואים אתכם עכשיו. זו רשימה מורכבת ומגוונת, מהמורה שלכם בתיכון שלא האמינה שייצא מכם משהו. תראו אותה עכשיו, היא בתל אביב ואתם בברלין, ברלין! דרך סגן המנהל בסופר שתמיד אמרתם לו שלום ובירכתם אותו יפה, עבור לחברים והמשפחה, הדודה שתמיד רציתם להוכיח לה שאתם מצוינים. אז היא בשרון, ואתם בברלין.

וכן, מתחשק לכם שכולם יידעו. אז אתם שמים תמונות בפייסבוק. תמונות של חיים חדשים ויפים. וכשאתם יורדים למכולת אתם מראים מחירים של לחם וחלב, משווים לסופר בישראל ומרגישים שעשיתם בחירה כל כך נכונה, כל כך צודקת שאיך אפשר לחשוב על חיים אחרים? הרחוב נקי והאוויר צלול. גם שם יש חיזוקים להחלטתכם, וכולם כל כך מנומסים ושקטים. ממש מזל שעברתם לברלין.

כמה שנים קדימה. נכנסתם לשגרה. האפור והגשום כבר לא עושים את זה כמו פעם. עדיין שומרים על קשר עם חברים ישנים, ותודה לאל שיש פייסבוק. הילדים גדלים בקצב מסחרר. הקטן בגן, הגדולה בכיתה ו'. אתם מגלים, בעצם כבר גיליתם מזמן אבל התכחשתם לזה, שמחסום השפה לא כל כך עביר. כן, אתם מדברים גרמנית ומבינים את רוב מה שמדברים אליכם. אבל אתם, מלח הארץ, שהייתם רגילים להשמיע קול בשפה שלכם ברהיטות, לא יכולים ללכת אפילו לוועד ההורים. למה? אתם שואלים, ואני אסביר לכם.

השפה תדפוק אתכם

יש תכונה אנושית שהיא כמעט אוניברסלית, היא כל כך חזקה שרק מתי מעט יכולים לה, והיא ההתנשאות על האחר והשונה. לא משנה כמה ליברלים אתם, לא משנה מה השכלתכם, לא משנה כמה תטענו נגד האמירה הזו, כשהדיון הסוער בוועד ההורים סביב ארוחת הצהריים של הילדים מתלהט, מי שלא מדבר את שפת האם נדחק לפינה. בדברים הממש חשובים אתם תגלו שאתם לא שם. לא משנה אם אתם בגרמניה, בסין או בהודו. השפה, וסלחו לי על השפה, תדפוק אתכם.

אבל זו עוד הקטנה שבצרותיכם. כי הילדה הגדולה שלכם, שכבר דוברת גרמנית שוטפת כולל מבטא ועיצורים שאתם לא מסוגלים להגיד, הגיעה לגיל שמתחילים להתבייש בהורים. עוד תופעה אוניברסלית, למזלנו היא חולפת, אבל איתכם הבושה היא כפולה. אתם המהגרים שאפילו את שם הרחוב שלהם לא יודעים להגיד כמו שצריך. וילדים מתביישים. כשתצאו ביום שבת לגינה הציבורית ותראו שם את קורט וילדיו הקטנים ואת אינגה עם התאומות שהקטן שלכם הולך איתם לגן איתם, לא תהיו הבחירה הראשונה שלהם. למה? כי אנשים לא מתחברים בטבעיות לשונה, אמרנו את זה כבר, וכשמדובר על חינוך ילדיהם אז הנטייה גוברת. קורט ואינגה יעדיפו שהילדים שלהם ישחקו יחד בארגז החול ולא עם בני המהגרים, שאלו אתם, ידידיי.

ראינו את זה לצערי הרב בישראל. כל גל עלייה התקבל בדחייה של הישראלים הילידים. לא כי אנחנו רעים ולא מחונכים, לא כי אנחנו גזענים ובורים, אלא כי זו נטייה טבעית אוניברסלית. שם, בברלין הקרה, חבריי, אבירי המילקי, אתם הזרים. אתם השונים, אתם אלו שתצטרכו לנחם את ילדיכם על אמירות בארגז החול שאפילו לא הבנתם כמו שצריך. המילקי זול, נכון. שלחתם לנו חשבונית שנראה. יותר נכון תקעתם לנו אותה בהתרסה מול העיניים המזרח תיכוניות המאובקות שלנו, אבל אט אט תגלו את עובדות החיים. ועובדות החיים הן שאולי המילקי זול והלחם והפסטה, אבל לגור במרכז ברלין בקצת יותר מממ"ד עולה הרבה. וגם שם תצטרכו בשלב מסוים לעבור לפריפריה כי ילדים לא מגדלים ב-32 מטרים רבועים. ואמנם התחבורה מסודרת והכבישים רחבים, אבל זו פריפריה. תגלו שכמו כאן, לא כולם גרים בשדרות רוטשילד, כי מה לעשות שכשיש ביקוש - המחירים עולים. ואמיתות אוניברסליות לא משתנות בין שהן בעברית ובין שבגרמנית.

תמיד תהיו זרים. עצרת נגד אנטישמיות בברלין (צילום: רויטרס)

הבת שלכם תצא עם יוזף

נחזור לילדים שלכם. הגדולה כבר בת 16. גרמנייה לחלוטין. היא מסתובבת עם האנס ויוזף. הם נערים נחמדים אבל אתם לא מסוגלים לעכל אותם. למה? ככה. כי אתם לא. וכמה שתנסו להילחם בזה לא יעזור לכם. אני לא מדבר על התבוללות. אני חילוני והדברים האלו פחות חשובים לי. אני מדבר על זה שהבת שלכם, כן - אתם שגדלתם על רחוב סומסום והדרדסים והסתובבתם עם החבר'ה הישראלים שלכם בשכונה - הבת שלכם יצאה עכשיו מהבית עם מישהו שאפילו את השם שלו אתם לא מצליחים להגות כמו שצריך.

ותבינו, חברים יקרים, אירופה משתנה עכשיו. אירופה מתחילה להתמודד עם בעיית זרים שמשנים את אופייה ומהותה. אנחנו, אתם אומרים לעצמכם, לא הבעיה. אנחנו משכילים, אנחנו עובדים, אנחנו יצרנים. תחשבו שוב. כשהרחוב האירופי מתעורר לבעית הזרים, הוא לא מבדיל בין מהגרים מאלג'יריה למהגרים מפתח תקווה. לא מעניין אותו שאתם לא יושבים על קצבאות סעד. מבחינתו אתם לא ילידי המקום. תרצו או לא, הפכתם להיות חלק מבעיה. אם בארץ ניסיתם (לא חזק מספיק) להיות חלק מהפתרון, שם בברלין אתם חלק מבעיה הולכת וגדלה. כשהמחוקק ירצה להתמודד עם סוגיית הזרים - וזה יקרה - תהיו בטוחים שהוא לא יפלה.

אתם בני 65. חייתם את רוב חייכם במקום לא שלכם. הילדים שלכם גדלו, עזבו את הבית. הם עובדים בסימנס, במרצדס, אולי אפילו בחברות בינלאומיות כמו מיקרוסופט. הם גרים בגרמניה ונשואים לגרמנים. הילדים שלהם גרמנים לכל דבר. ישראל עבורם היא נקודה על המפה. המילקי עדיין זול, הלחם גם. הנפש שלכם עדיין חצויה. היא תמיד הייתה. החורף מגיע. חורף אירופי קשה. בתל אביב השמש שוקעת לים. עם כל הבעיות שלנו, אנחנו עדיין כאן. יכולים לפרסם מאמר בשפת אמנו ולשבת בוועד ההורים (או בוועד בית האבות).  

שיהיה לכם בהצלחה, אחים אבודים. אנחנו נשארים כאן.

הראל רם, עובד היי-טק. נוסע מתמיד. בסוף תמיד חוזר הביתה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il