עשור בלעדיו: הצצה לתמונות מחיי עוזי חיטמן

יום השנה העשירי לפטירתו של עוזי חיטמן לא נחת בהפתעה על בני משפחתו. בעוד העולם בחוץ נוטה לעצור ולהזכר ביוצרים גדולים שהלכו לעולמם במועדים מיוחדים ובימי שנה, ניכר כי משפחתו חיה את דמותו לאורך כל ימות השנה, נחושה בדעתה להנציחה בכל דרך אפשרית ולהשאיר את יצירתו רלוונטית מתמיד.

ניכר שהם מצליחים בכך, שכן הזמר האהוב מוסיף להיות נוכח בחיינו גם היום - בבתי הספר, בגנים, ברדיו ובזכרונתיהם של אלו שגדלו על שיריו וממשיכים להשמיע את יצירתו באזני ילדיהם. לרגל יום השנה העשירי ללכתו, בנו עידו ואחיינו אוהד פתחו בפנינו את אלבום התמונות המשפחתי ושיתפו כיצד מתמודדים עם מותו של אדם קרוב, שזכרו נותר חי מתמיד.

(מתוך אלבום פרטי)

עידו חיטמן: "זו תמונה של אבא שלי לפני הגיוס לצה"ל, כך הוא היה נראה. מאוד דומה לי ולאחי הצעיר היום, אי אפשר להתבלבל. היה באבא שלי משהו מאוד מיוחד - צניעות. אני חושב שבסופו של יום זה מה שדיבר אל האנשים. הוא דיבר אל קטן וגדול, אשכנזים ומזרחים. באמת היה בו איזשהו קו מאחד שהסתכל על בני אדם בגובה העיניים וזה משהו שאנשים מתחברים אליו". 

"כאן אני ואבא אוכלים גלידה. בתמונה הזו הייתי בן שנתיים. את מה שקרה באותו הרגע אני כמובן לא זוכר. אבל אבא היה כבר אדם מפורסם שכולם הכירו, אבא של כל הילדים, אבל היה כאן גם משהו מאוד אינטימי. היום, אני הכי מתגעגע לזה שיהיה בן אדם שאפשר לקרוא לו אבא - בצורה המופשטת ביותר. אני מתגעגע מאוד ליצירה שלו. מאוד אהבתי להיות שותף ליצירה שלו, אני אמנם לא יוצר, אבל כמעט בכל פעם שהיה לו שיר או פרויקט חדש הוא היה משתף אותנו.

"אני מתגעגע ליד המכוונת, לפרגון הגדול לכל מה שהייתי עושה. כשאני מסתכל הרבה פעמים על כף היד שלי אני רואה שהמבנה שלה מאוד דומה לזה של כף היד שלו. וזה מציף געגוע מאוד עז, כי זה יוצר השתקפות שלו".

"תמונה של הופעה משפחתית. לאחרונה, כשהתקרב יום השנה העשירי, אמא שלי קצת התנתקה מהמציאות. היה נראה שהיא עושה כל מיני חשבונות נפש כאלו ואחרים, כנראה מהרהרת באיך היו נראים חייה אם הוא היה נמצא איתנו היום, איפה הם היו גרים, מה היו עושים, כן בפנסיה לא בפנסיה. 10 שנים נשמעים כמו המון זמן, אבל לא אגזים אם אגיד שעל בסיס שבועי, לפעמים על בסיס יומי, אנחנו מקבלים אלפי טלפונים ופניות מבתי ספר, מתנ"סים ובתי דיור למבוגרים, שעושים אינספור אירועים לזכרו ומנציחים את היצירה שלו. זה מאוד חי. אמא שלי הולכת לבתי ספר וגני ילדים ומדברת על היצירה שלו, כמובן בהתנדבות. היא תמיד הולכת ומסבירה".

"הרבה פעמים אומרים שמעריכים אדם רק אחרי פטירתו, אבל אני לא חושב שזה נכון לגבי אבא שלי. אני חושב שהוא היה מאוד מוערך גם בימי חייו. הוא קיבל הרבה פרסים, אבל לא היינו מודעים לעוצמה ולמימדים של זה עד שזה נגמר. זה גם חוצה גבולות, אנחנו מוזמנים לקהילות יהודיות בלוס אנגל'ס, שעושות הרבה מאוד כדי להנציח אותו. באוניברסיטה בלוס אנגל'ס עשו הולוגרמה שלו, בארץ יש 17 רחובות על שמו, 4 כיכרות ולמעלה מ-15 בתי ספר.

"זה יוצר רגעים מאוד קשים. אני יכול לקום בבוקר, לנסוע לעבודה, לפתוח רדיו ולשמוע את השיר 'נולדתי לשלום'. שיר שהוא כתב לאחר הולדתי, ומאוד מזוהה עם הקשר שלנו. כשהייתי ילד והייתי שומע אותו בהופעות תמיד הייתה לי לחלוחית בעין. אתה פתאום שומע את הקול שלו כמו ששמעת אותו לפני עשור. זו לא סיטואציה קלה, רגשית, זו סיטואציה של התמודדות עם אובדן. זה מאוד חזק, אבל אתה לא רוצה לשים את זה בצד. אתה רוצה שזה יצמח, יגדל ויתעצם".

"הבית שלנו היה מאוד חזק ומאוד שורשי, ואבא היה עמוד התווך, זה שאיחד את כולם. כמשפחה היו לנו חוויות משותפות של נסיעות לחו"ל, טיולים בארץ וחגים. בכל פעם שבן אדם קרוב נפטר זה הדבר הכי כואב והכי קשה, שום דבר לא מנחם. אבל ההתמודדות כאן מעט שונה, כי זו היא התמודדות עם אדם מאוד חי. אני שומע הרבה את הקול שלו, אני מתעסק ביצירה שלו. מצד אחד אתה יודע שאבא שלך נפטר ואתה באבל ומצד שני, מדובר באבל עם המון חיות, אך אתה רוצה את זה כי אתה מגשים את החלום שלו, שהיצירה שלו תמשיך להיות מושמעת וחיה לעד. 

עידו חיטמן היום. "חי את היצירה שלו"

"יש לנו בבית קומה שלמה שהקדשנו לכל הדברים שלו, את כל הפרסים שהוא קיבל במהלך החיים, כלי הנגינה שלו -  הפסנתר, הגיטרה והצ'לו, לצד המון אלבומים ומזכרות, סמלים שמנציחים אותו. אני מנהל את כל הפעילות והיצירה שלו, שהיא באמת בלתי נדלית. יש מספר מופעים שרצים במשך השנה. יש מספר תקליטים ודיסקים, פרויקט עבודה עברית. הוא ממש השאיר אחריו מפעל חיים שבאמת מצריך פעילות שוטפת, אנחנו מאוד חיים את היצירה שלו".

אוהד חיטמן: "עם כמה שהוא היה אמן מוכר, גדול ומלך הילדים, הוא הגיע לכיתה שלי ביסודי, ניגן בגיטרה לילדים ופשוט עשה אותי מלך הכיתה. זה אחד הזכרונות הראשונים שיש לי ממנו. יצא לי בסך הכל פעמיים להופיע איתו. הפעם הראשונה הייתה כשהוא אירח אותי ואת האחים שלי בהופעה שלו בסוזן דלל, והפעם השניה התרחשה ממש חצי שנה לפני מותו, כשאירחתי אותו בהופעה שלי בחולון. זו בעצם התמונה האחרונה שלי עם עוזי. 

(מתוך אלבום פרטי)

"היום אני יכול לספר שבשבעה שלו היה משהו שהציף אותי פתאום והבנתי מי היה הבן אדם. במשך השנים האחרונות שלו הייתי בטוח שהוא לא מפרגן לי. הוא לא בא ונתן לי מחמאות בקול רם. הוא אמנם היה שם תמיד, הגיע להופעות ופירגן, אבל הוא לא בא ואמר לי 'איזה יופי, אתה גדול' וכל זה.

ואז בשבעה פגשתי מלא קולגות שלו, קולגות שלי, זמרים, מפיקים בטלוויזיה, במאים, יוצרים, שחקנים, כולם אמרו לי את אותו הדבר -  'הוא לא הפסיק לדבר עליך, הוא לא הפסיק להחמיא לך'. ואז קלטתי שהוא פשוט עשה את זה בשביל לשמור עליי צנוע, בשביל לשמור עליי עניו. אבל הוא באמת היה אוהב אדם ואני חושב שבאיזשהו מקום הוא גם שמר עליי בזה שהוא לא בא ופיאר אותי, אלא שמר מהצד אבל עם עיניים פקוחות. זו לדעתי הייתה הגדולה שלו. 

אוהד חיטמן. "עוזי שמר עלי צנוע"(צילום: זיו שדה)

"בשנים הראשונות שלי כאמן יוצר, היה לי מאוד קשה שכששמעו את השם 'אוהד חיטמן' אוטומטית אמרו 'אה, הבן של' ושמעת באינטונציה שמרמזים על פרוטקציה. תמיד נורא נאבקתי בזה, וככל שאני מגיע למקום שבו אני כמוזיקאי יותר ויותר שלם עם המקום שלי ועם מה שאני עושה, אז עוזי באמת נמצא שם איתי תמיד.

"בעבר נמנעתי מלבצע שירים של עוזי או להופיע במחוות, והיום אני דווקא נוהג לבצע את 'אל תגעו באהבה' בהופעה שלי. תמיד נמנעתי מלעסוק במוזיקה שלו בשנים הראשונות שלי כזמר,  'בשביל שלא יגידו'. השנה, אפילו כאיש חינוך, יש לי הרכב מוזיקלי שאני מנחה של ילדים בתיכון, ואני עובד איתם על שירים של עוזי. כך שמבחינתי זה סוג של סגירת מעגל. כשאתה בוחר להתעסק בזה, אתה פתאום קולט את גודל היצירה שלו ואת היופי שהוא השאיר אחריו".