אני ענייה
חמש נפשות מקצבה של 2,700 שקלים. אצלנו לא צריך יום כיפור, צמים כל השנה. אדוני שר האוצר, אם "באתם לשנות" - אז תשנו באמת
שמי שלי, בת 48, גרה בדירת 48 מטר ויש לי 48 אחוזי נכות. 48, המספר הזה משמעותי. אני כמעט מספיק בוגרת, כמעט מספיק נכה וכמעט מגיע לי יותר, אבל רק כמעט. אני לא מבוגרת מספיק כדי לקבל פטור מלחתום בלשכת התעסוקה, לא נכה מספיק בשביל לקבל קצבת נכות ואין לי מספיק ילדים בשביל לקבל זכאות לדירה גדולה יותר.
עוד בערוץ הדעות של ynet
זה הייאוש, לא המילקי / לינדה ששון
תקציב האכזבה / עדית סולברג
אני כותבת את המילים האלה כשדבר אחד לנגד עיניי - עתיד ילדיי, הם הדבר החשוב ביותר שיש לי. אני כותבת על מנת להעביר מסר למקבלי ההחלטות שלנו, לשר האוצר שלנו, יאיר לפיד, שבימים אלו מקדם "תקציב חברתי" מבלי באמת להבין את המציאות שלנו, של אנשים המתמודדים עם עוני.
אני חיה עם בן זוגי ושלושת ילדיי מסכום של 2,700 שקלים. לצערי אני אישה חולה וכמוני גם בן זוגי, ושנינו לא יכולים לעבוד. אני מוכרת לביטוח לאומי ויש לי 48% נכות. סיוע ניתן לקבל רק מ-50% נכות. על כן, אנחנו מקבלים 2,700 שקלים הבטחת הכנסה לחודש ומסכום זה אנחנו מתקיימים, חמש נפשות. ההתמודדות היומיומית קשה, איך מסתדרים? למי קונים ומה? מה אתם חושבים שהייתם עושים?
אז מוותרים. מוותרים קצת על בריאות, קצת על תזונה, קצת על חינוך, קצת על זוגיות. מתחילים מוויתורים שלנו, ההורים. שיניים בפה כבר אין לי, על התרופות שלי ויתרתי מזמן. מדי פעם, במצבי חירום בלבד, כשיש התקפים עם הכליות והגב אני מגיעה למיון. אבל זה לא מספיק. צריך לעשות ויתורים נוספים. לטיולים שנתיים הילדים לא יוצאים, ופעילויות אחרי בית הספר זה רק טלוויזיה. יותר מזה פשוט אי אפשר.
48 כבר אמרתי, אז אנחנו חיים בדירת עמידר של 48 מטר, יש חדר לבנות וחדר לבנים. ומה לגבי זוגיות? מתפשרים. אני בחדר עם שתי בנותיי. במשך שנים ישנו באותה המיטה, עד שמצאנו מיטה נוספת ברחוב. פרטיות עם בן הזוג? רק במציאות אחרת.
בן זוגי עבד עד שנפצע ואז התחלתי לראשונה לעבוד בשכר למרות בעיות הבריאות. נאבקתי, עבדתי שנה וחצי אך בריאותי התדרדרה והפסקתי בלית ברירה. כיום שנינו לא יכולים לעבוד ואף הוגדרתי כמוגבלת בלשכת התעסוקה. ובכל זאת אני ובן זוגי עדיין מחויבים לבוא ולחתום כל שבוע בלשכת התעסוקה. זה לא קל. הוא מגיע ללשכה באוטובוס כי קשה לו ללכת, אני הולכת למרות שקשה.
אלה הוויתורים היומיומיים שלנו. אוטובוסים הלוך חזור ללשכת התעסוקה, מממנים כריך לאחד הילדים. 40 שקלים להשתתפות עצמית עבור ביקור רופא אחד ועוד אחד, מול ספר בגרות לילדה שלא ניתן לשאול בבית הספר, ארוחה מזינה? אבות המזון? לא על שולחננו. כך הבריאות ממשיכה להיפגע והמצב מחמיר עוד יותר.
לפני כמה ימים עבר לו עוד יום כיפור, את הצום שברנו עם ירקות ופירות, מזל שהירקן השכונתי מבין את מצבי ומאפשר לי לשלם לו כשיש לי. אצלנו צמים כל השנה, לא צריך מועדים מיוחדים, הילדים שלי חיים בצמצום, אוכלים פחמימות, אוכלים ביצים, אוכלים ירקות. זה מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו וגם זה בקושי רב.
לילדים שלי מגיע יותר
החולי והעוני מזינים זה את זה כשרשרת אינסופית. מהצד האחד, המצב הכלכלי לא מאפשר לטפל בגוף ובנפש, המצב הבריאותי מידרדר, נוצרות הוצאות בריאותיות שלא ניתן לעמוד בהן ומפסיקים לדאוג לבריאות. מהצד האחר, העוני מכריח לצאת לעבודה. יציאה לעבודה במקרה שלנו מחמירה עוד יותר את המצב הרפואי, ושוב לא ניתן לממן את הטיפול. כשמגיעים למצבי קיצון וחייבים טיפול רפואי, מוותרים על מזון.
אל תבינו אותי לא נכון. לי יש מזל, יש לי ילדים נפלאים, הם מבינים שאין ולא מבקשים. ואנחנו, אנחנו עושים את כל המאמצים כדי לשנות את המציאות שבה הם ואנחנו חיים, אבל לא נוכל לבד.
אז אדוני שר האוצר, יאיר לפיד, עייפנו מססמאות ומהצהרות ריקות מתוכן. אני לא יכולה שלא לחשוב על ססמת הבחירות שלך "באנו לשנות". אם באתם לשנות אז תקיימו, תשנו באמת. רק לפני כמה חודשים מונתה על ידך ועדה למלחמה בעוני, הוגשו המלצות. נותר רק לתקצב את המלצותיה, לא תקצוב חלקי, לא בעוד שנה או שנתיים אלא היום, עכשיו. תקצוב אמיתי של ההמלצות ייצר שינוי בחיי ובחיי ילדיי ובחייהם של רבים החיים בעוני.
אל תגידו שאין עוני בישראל, אל תחשבו שהמצב שלי ייחודי. כמוני יש עוד רבים, רבים מדי. בישראל של שנת 2014 ממשיכים לוותר על אוכל, ממשיכים לוותר על תרופות, אבל לא מפסיקים לקוות, למען ילדיהם. צריך לפעול כי לילדים שלי מגיע יותר.
שלי גרוס, תושבת הדרום - עבודה פרטנית לשינוי חברתי (למאבק בעוני)
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
