בלי הגדרות: כך תהיי אישה משוחררת "אמיתית"

אבא שלי היה גבר. גבר אמיתי. גבר שבגברים. 1.87 מ', שזוף, נאה, חתיך. לא היה לי שום סיכוי נגדו. הוא היה גבר. ואני? מה אני? מטר ושלושים. לבנבן. רזה. מביט עליו מלמטה ויודע שאף פעם, לעולם, לא אהיה כמוהו. גברים תמיד ירצו להיות חבריו ולא חבריי. ונשים יחשקו בו ולא בי. כי נשים, כידוע, אוהבות גברים כמו אבא שלי. חזקים. שריריים. ורגזניים.

מספר שנים לאחר מכן צמחתי, גבהתי, העליתי במשקל והתחלתי להכיר בחורות. הקללה, תאמינו או לא, הוסרה. אבל השאלה בעינה נותרה: מה זה בכלל גבר?ואיך הוא אמור להתנהג?

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

מהכתבות הקודמות בסדרה:

זה אפשרי: כך תצליחו השנה בכל מה שתרצו

סוד הביטחון העצמי: כך תמצאו עבודה חדשה

עד כמה אתה משחק אותה כדי להיות "גבר אמיתי"?

רגע, מי קבע שגבר צריך להיראות, ולדבר, בצורה מסוימת? מי סיכם שעליו להיות בטוח בעצמו, בנוי היטב, גבוה, קר רוח, חם, או מופנם? הרי רבים מהגברים אינם כאלה. תמיד יימצאו בהם פגמים. הם לא היו, ולא יהיו, מושלמים. גם אם יתאמצו מאוד. ובכל מקרה, הנשים יביטו עליהם ועל מאמציהם הבלתי נלאים להשתנות באדישות. טוב, להן יש צרות משלהן, כמו השאלה המקבילה: מה זו אישה?

האם אישה צריכה להיות רכה, אימהית, מעודנת, ביתית, מתמסרת, מתאפרת כמו אישה, מפתה כמו אישה, לובשת שמלה, נועלת עקבים ועושה מניפולציות כדי ללכוד את הגבר שלה.

האם כך אכן נשים חייבות להיראות או לנהוג? האם כך אמורים גברים לזוז ולדבר? האם זו האמת האבסולוטית ואין בלתה? או שאלה בסך הכל אוסף של דעות ששמענו מהורינו, מחברינו, ממכרינו, ראינו בקולנוע, קראנו בספרים או צפינו בטלוויזיה, ששטפו את מוחנו במשך שנים עד שהתקבעו. ומאז, אנחנו בעיקר סובלים. כיוון שאנחנו מגלמים תפקידים ולא את עצמנו. אנחנו רחוקים ממי שאנחנו. מבולבלים מכל מה שאמרו לנו. ואין לנו שמץ של מושג מה לעשות כדי להיות "גבריים", או "נשיות", כאילו שזה בכלל משנה. הרי בסוף, ניאלץ לחיות עם עצמנו.

כדי להשתחרר מהכבלים ולצאת לחופשי, להיות מי שאתה או להיות מי שאת, עלינו ראשית כל לשים לב שכל מה שסיפרו לנו על גבריות או נשיות אינו אלא אוסף של קלישאות משומשות ורעיונות יד שנייה. כמו למשל, גבר צריך לדעת איך לעשות אהבה. כי הוא זה שאמור ליזום. ולנהל. ולפרנס. ולהיות חזק, תקיף ובעל און. כמה מטלות, תתארו לעצמכם, מושלכות על אדם אחד. פלא שכולנו, במוקדם או במאוחר, נקרוס?

ומה עם כל ההנחות על אותה אישה אידיאלית, מושלמת, נאהבת, סובלנית ויפה להפליא, שנמצאת הרחק הרחק מכאן, אי שם למעלה. אם תביטי לעברה בהערצה, אם תתפסי אותה כמקור לחיקוי, תישארי מתוסכלת כל חייך, משום שתמיד משהו יהיה חסר לך. ותוכלי למלמל לעצמך בייאוש: אני לא מספיק כזאת,אין מצב שאהיה כזאת, ואם הייתי עושה ככה, או מתנהגת אחרת, הוא היה אוהב אותי. ואת כבר יודעת שזה לא נכון. אז למה בכל זאת את עושה את זה לעצמך?

השלב השני בדרך אל החופש הוא להפסיק להקשיב למה שאומרים לנו ומנסים להנחיל לנו - להתלבש, לדבר ולבחור לבדנו, בכוחות עצמנו, בגבריות שמתאימה לנו ובנשיות שנוחה לנו. כי אין באמת חוקים. ואין נכון או לא נכון. והכל פתוח. והכל אפשרי. והכל משתנה. אפילו בהוליווד.

בשנות ה-50 אהבנו את כוכבות הקולנוע שופעות ונשיות (בהנחה שמישהו יודע להגדיר מה זה "נשיות"): מרילין מונרו. וג'יין ראסל. וג'ינה לולובריג'ידה. וסופיה לורן. ובריז'יט בארדו. חלפו שנים ספורות,וטוויגי דקת הגו ונטולת החזה היתהלמודל הנשי הלוהט של הסיקסטיז.

אחר כך הגיעו הגברים הרכרוכיים מהאייטיז והנשים הדעתניות של "סקס והעיר הגדולה". כל החוקים נשברו. כל ההנחות התפוררו. למשל, שנשים חלשות יותר מגברים.

בגיל 12 התחלתי להתאמן בג'ודו במכבי תל אביב. זמן קצר אחר כך הופיעה על המזרן ילדה צנומה ורצתה גם. היא התאמנה עם גדולים ויהירים ממנה ולמדה להפיל אותם בלי למצמץ. גם אותי היא ניצחה. קראו לה יעל ארד, היא נשארה שם והפכה למדליסטית אולימפית. אני עזבתי אחרי שלוש שנים. היום אני מעודד את ירדן ג'רבי. מהספה.