תור, היונה לשלום?
היונים והתורים הם מהנפוצים והמוכרים ביותר בעופות כדור הארץ, והם מוזכרים אולי יותר מכל עוף במקורות הספרותיים השונים. הם מהווים חלק בלתי נפרד ממשכנות האדם והנוף הכפרי. הם סקרנים וידועים בכושר ההסתגלות והלימוד המהיר שלהם
היונים והתורים מוזכרים רבות בתרבויות ובדתות שונות, ודימויים רבים נקשרו אליהם, למשל אהבה ("הנך יפה רעייתי, עינייך יונים"), שלום ("יונה עם עלה של זית") וכן שמירת אמונים נצחית, שליחות שמימית, ותמימות שנמשלה לכנסת ישראל.
בעיני הקדמונים יונה לבנה היא סוג של נס, והיא נחשבה לקדושה, לסמל אלוהי ולשליחת האל ואפילו לגיבורת מלחמה, וכן לחיית שעשועים.
במזרח הקרוב שימשה היונה סמל של האלה הכנענית אשרה, וסמלה של האלה הפיניקית – תנית, ובתקופה הפרסית, גם במצרים וסוריה, שימשו היונים והתורים שליחים של האלים באופן כמעט בלעדי.
אוכלוסיות עצומות בישראל
בעולם מוכרים למעלה מ-310 מינים ממשפחת היוניים, והם נפוצים כמעט בכל היבשות, למעט אנטארקטיקה ומדבר סהרה; מרביתם מצויים ביבשות אסיה ואוסטרליה.
היונים והתורים נחשבים למינים מוצלחים ששרידותם גבוהה במיוחד, ואוכלוסיותיהם העצומות במקומות רבים מעידות על כך בבירור.
ללא ספק יכולת תעופתם המרשימה והתמצאותם במרחב, וכן שפע מזונם במשכנות האדם ובשדות החקלאיים - הם הגורמים העיקריים להתפשטותם העצומה.
בישראל קיימים שבעה מינים בלבד הנמנים עם שלושה סוגים: תור, יונה ותורית. התור המצוי הוא כנראה התור משיר השירים - "קול התור נשמע בארצנו". הוא מגיע באביב ממעונות החורף שלו באפריקה ונשאר במשך הקיץ כדי לקנן.
בני סוגו האחרים, תור הצווארון (שמוצאו אפריקאי) והצוצלת (שכונתה בעבר "תור העיר" ויובאה כנראה על ידי הטורקים לפני מאות שנים) יציבים כל השנה ונפוצים ביותר.
התורית הזנבנית היא קטנה, בעלת זנב ארוך ומדורג, והיא נדירה יחסית במשך השנה והופיעה בארץ לאורך השבר הסורי-אפריקאי אך לפני שנים אחדות.
מבין היונים חשוב לציין את יונת הסלעים היציבה כל השנה, אך עומדת בפני סכנת הכחדה אזורית חמורה בעיקר בגלל הכלאתה באין מפריע עם יונת הבית שפותחה ממנה ונותרה קרובה לה גנטית.
מיני יונים נוספים הם יונת העצים ויונת ענק (הכוונה בענק לעדי הצווארון), החורפות אצלנו במספרים משתנים משנה לשנה, מפרטים מעטים ועד אלפים רבים.
הצוצלת (או "יונת התמרים" בשמה האנגלי) מוגדרת כיום כמין מתפרץ בכל רחבי הארץ. הצוצלת מקובלת בארצות האסלאם כעוף כלוב שכיח ומחבבים אותה בשל המייתה, המעודדת לדעתם לתפילה.
הם הביאוה למסגדיהם מאפריקה. דיווחים מסוף המאה ה-19 מציינים צוצלות במקומות מעטים בלבד בארץ, אך מאז החלו להתפשט בהצלחה.
מי הגדולה בעולם ומי נכחדה?
היונה הגדולה בעולם היא הגורה, יונת הפירות של גיניאה החדשה, שגודלה כגודל תרנגול הודו ומשקלה כשלושה ק"ג.
הנציגה הקטנה ביותר היא קולומבינה, שגודלה כגודלו של דרור הבית. מעניין לציין כי בבדיקת רצף דנ"א התברר כי עוף הדודו המפורסם, שהיה מחוסר יכולת תעופה ונכחד מהאי מאוריציוס לאחר שניצוד על ידי האדם הלבן (וגם כתוצאה מפלישת חולדות וחתולים בעקבותיו) נמנה עם משפחת היוניים.
הדודו היתמר לגובה של מטר ומשקלו הגיע עד 18 ק"ג. הכחדתו של הדודו נגרמה בשל אדישותו לאדם ולחיות מסוכנות אחרות, כפי שמעיד שמו הפורטוגזי ( doudo - טיפש).
סיפור הכחדתה של "היונה הנודדת" (Ectopistes migratorius) הוא אחת הדוגמאות המוכרות ביותר להכחדת בעל חיים בידי האדם.
אוכלוסייתה בסוף המאה-19 נאמדה ביותר ממיליארד פרטים, והיא הייתה מהנפוצות בעופות העולם. בתחילת המאה ה-20 לא נותר ממנה זכר, פרט לפוחלץ במוזאון, וזאת בשל ציד והיותה מאכל פשוט מאוד לעבדים ולעניים.
מתחילת המאה ה-17 ועד היום נכחדו עשרה מינים ממשפחת היונים והתורים; כ-60 מינים מוגדרים כיום בסכנת הכחדה עולמית.
השם המדעי columba הוא מיוונית ופירושו האטימולוגי "שחייה". כך תיאר אריסטופאנס (מחזאי יווני מהמאה החמישית לפסה"נ) את היונה כ"שוחה" באוויר בתעופתה המיוחדת, ומכאן נלקח באופן מטפורי השם האנגלי המפורסם Dove, שפירושו מגרמנית "צלילה".
המושג קולומבריום (columbarium) - כוכים לגידול יונים במערות מהתקופה הרומית, מושאל גם מהשם המדעי. מערות כאלו יש באתרים בשפלה כמו במדרס, מרשה, לוזית, אמציה וגודד.
מכיוון שהיה קל לגדלם נהגו פשוטי העם להקריב את היונים והתורים כקרבנות בבית המקדש. השם האנגלי (pigeon) שאול מהשם הצרפתי הגזור מיוונית (pipio), שפירושו "ציפור צעירה", ואילו פירוש השם המדעי הנאה של הסוג תור (Streptophelia) הוא "יונת השרשרת", על שום ה"קישוט" האופייני לצדי הצוואר, שתפקידו קשור כנראה בזיהוי המין.
סמל התמימות ביהדות
המאובנים של מרבית נציגי המשפחה מתוארכים כבר לתחילת תור המיוקן (מלפני כ-20 מיליון שנה). היונים והתורים חיו לצד האדם במשך אלפי שנים רבות. עדויות ממסופוטמיה מתוארכות מלפני 4,000 שנה, כאשר השוּמרים היו הראשונים שהכליאו יונים לבנות מבין יוני הבר ויצרו מגוון גדול של וריאנטים.
אחת העדויות הראשונות על היונה היא כמובן מהתנ"ך, שם מסופר על נח והמבול, כאשר היונה היא זו שהביאה לנח "עלה זית טרף בפיה" (לאחר שהעורב לא חזר כלל לספינה), וכך בישרה לו כי הארץ יבשה ובטוחה ובא שלום לעולם החרב והשומם מהמבול. מכאן, אגב, הביטוי והסמל של "יונת השלום" של היום.
היונה נחשבה ביהדות גם כסמל התמימות, כפי שנאמר בשיר השירים "יונתי תמתי" ובמדרש רבה נאמר "מה היונה תמימה, אף ישראל תמימים" (במובן של שלמים באמונתם ולא טיפשים).
אצל היוונים הקדמונים היא נחשבה סמל הפריון, ובמיתולוגיה היוונית הייתה סמלה של אפרודיטה (אלת האהבה). בתקופה הרומית היא הייתה הסמל לא של ונוס אלא דווקא של פורטונה (אלת המזל), ובתחרויות ספורט אולימפיות היה ליונים הכבוד לשאת את תוצאות הזכיות.
אבל מזלן של היונים לא תמיד שפר עליהן באולימפיאדות. באולימפיאדת פריז שנערכה ב-1900 החליטו המארגנים, במקום לירות בצלחות, לנסות משהו אחר – ירי ביונים חיות. החוקים היו פשוטים: היונים שוחררו מול המתמודדים ומי שהוריד הכי הרבה יונים ניצח.
מי שפספס שתי ציפורים הפסיד את תורו. באותה אולימפיאדה נהרגו כ-300 יונים. לנוכח הדם, הנוצות והעצמות שהתפזרו לכל עבר, חזרו המארגנים לצלחות (ארגוני צער בעלי חיים עדיין לא פעלו אז).
מדוע מאכילים את היונים בכיכרות?
לפי האמונה הנוצרית היונה הייתה סמל רוח הקודש והשלום, והיא מופיעה לעתים בציורים נוצריים כמוטיב המציין את רוח הקודש. בברית החדשה הוזכרה היונה לראשונה במהלך טבילתו של ישו, אז ירדה היונה כרוח הקודש (חלק מהשילוש המקודש), ומכאן שפע התיאורים האמנותיים בנצרות שבהם מופיעה היונה.
תיאורים אלה ללא ספק השפיעו רבות על כך שבכיכרות של מרבית הערים באירופה הקלסית
מאכילים ההמונים את היונים. נוהג זה התפשט גם למקומות רבים בעולם בלי כל קשר לנצרות.
בקרב קבוצות דתיות רבות, לרבות ביהדות, באסלאם ואפילו אצל ההינדים והסיקים - נוהגים להאכיל את היונים מתוך אמונה כי הן קשורות לחיי העולם הבא, ויש בזה כדי לסייע לפרנסה ולזכייה בחיי העולם הבא. ההודים, למשל, מאמינים כי היונה נושאת את רוחות המתים לאבות אבותיהם בגן עדן.
אחד הפיתוחים המעניינים ביותר הוא יונת הדואר שהשתמשו בה רבות ובהצלחה רבה במהלך מלחמות העולם הראשונה והשנייה, והיא סייעה להצלת אלפי לוחמים על ידי העברת ידיעות דרך קווי האויב.
אחד הסיפורים המוכרים ביותר הוא על יונת דואר שכונתה שר-אמי (Cher-Ami), שהייתה אחת מ-600 יוני דואר ששירתו ביחידת התקשורת של צבא ארצות הברית בוורדן שבצרפת, במלחמת העולם הראשונה. שר אמי נשאה 12 מסרים מאוד חשובים מוורדן.
במשימה האחרונה שלה, ב-4.10.18 היא נורתה בחזה וברגלה על ידי הגרמנים, אבל המשיכה לעוף והעבירה את גליל המידע שהיה מוצמד לרגלה הפגועה.
המסר ששר אמי נשאה נשלח מרב סרן צ'ארלס ס. וויטלסי, מ"הגדוד האבוד" של חטיבת הרגלים 77, שבודדה מהכוח העיקרי. במידיעה שהועברה יידע וויטלסי את מפקדת החטיבה על מיקומו, ועל העובדה שמרבית 194 החיילי של היחידה פצועים.
בעקבות קבלת הידיעה יצא כוח שחילץ בשלום את היחידה. עבור ביצוע המשימה, על אף פציעתה, קיבלה שר עמי (שהיתה בעצם זכר), איתור גבורה צרפתי. הוא הוחזר לארצות הברית, ואותר שם הצלב הזהב.
שר אמי סיים את חייו בניו ג'רסי שנה לאחר מכן. הוא פוחלץ, ומוצב עד היום במוזאון הלאומי להיסטוריה, במרכז ברינד, וושינגטון DC. יונים שגודלו באניות מלחמה נוצלו להעביר ידיעות על טביעתן, ובמקרים מסוימים ניצלו המלחים בזמן. אחדות מהן אף זכו בעיטורי גבורה על תרומתן לקרב.
כיצד הן מנווטות?
במחקר שהתקיים בגרמניה על יוני דואר, שהסתיים בשנת 2012, הועברו יונים לסביבה לא מוכרת כשהן נמצאות בגלילי מתכת הרמטיים אטומים לגירויים חיצוניים (כמו אור ושדה מגנטי). למרבה הפלא חזרו היונים ללא שום קושי לביתן.
כיצד עשו זאת? החידה אמנם עדיין לא נפתרה סופית, אך כנראה שפתרונה קשור למצפן הפנימי ולמפה תחושתית פנימית הטבועים כנראה במוחן של היונים. אין הכוונה לתוואי שטח הנלמדים ומשופרים עם הניסיון, כמו אתר הבית ביחס לקו החוף, אגמים, הרים גבוהים ושולי יערות, המשמשים להם כאמצעי השלמה.
יש חוקרים הטוענים כי ליונים יש יכולת ניווט על פי קולות בתדרים נמוכים שבאמצעותם הן יוצרות מפה אקוסטית, וכך הן מזהות למשל את אוושת גלי הים ממרחק רב.
העובדה שיונים שומעות תדרים נמוכים כמו פילים, מסייעת להן לזהות את המיקום היחסי שלהן ואת הכיוון. אישוש לכך התקבל ב-2013 על ידי הוגסטרום, חוקר מאוניברסיטת קורנל, שהראה במחקר שנמשך 14 שנה על פני כ-200 אתרים מסביב לאוניברסיטה (שבמהלכו שוחררו כ-45,000 יונים) כי יש התאמה בין נתיבי גלי הקול הנמוכים הללו המוסעים באוויר על ידי הרוחות לבין הצלחתן של היונים להגיע בחזרה לביתן.
כלומר, קיימת מפה מורכבת אקוסטית, סונארית ומגנטית, של אזור מגוריהן, וכל אימת שהן מתרחקות ממנו העצמות של הגורמים הללו או של חלקם משתנות בהתאם, והיונים יודעות לכייל ולהתכוונן בהתאמה.
מחקר חדש מ-2012, שהתקיים במשותף באוניברסיטאות לונדון, וינה ואוסטרליה בקשר ליוני דואר, הפריך את הטענה שהייתה מקובלת עד אז כי יכולת השיבה הביתה של היונים נעוצה בחוש המגנטי, שנטען כי הוא ממוקם בתאים מיוחדים באזור המקור הקרני העשיר במולקולות ברזל. התגלה כי התאים הללו אינם יכולים לחוש את השדה המגנטי כלל.
הנחת היסוד הייתה שמינרלים של ברזל ממוגנט היו קשורים ליכולת הזיהוי של היונים את השתנות השדה המגנטי של כדור הארץ בהתאם לזוויתו מהקטבים. המגנטיט הזה ממוקם בעיקר ליד המקור וארובות העיניים.
הסתבר כי התאים שבהם התגלו אותן מולקולות ברזל היו סוג של תאי דם לבנים (המגנים על הגוף מזיהום ואגב כך ממחזרים ברזל מתאי דם אדומים מובסים), ואינם מייצרים כלל אותות חשמליים מגנטיים החשובים לתהליך הנדידה, כפי שציפו חוקרים רבים.
מעניין יהיה לבדוק את עניין מינרלי המגנטיט המצוי באזורי ארובות העיניים דווקא בהקשר לאותה שאלת מחקר.
יש חוקרים הטוענים כי חוש הריח מסייע ליונים למצוא את דרכן. בניסוי, כשחסמו את חוש הריח של יונה אחת מבין קבוצת יונים, היא התקשתה להגיע הביתה, ומצאה את דרכה לאחר זמן ממושך.
פיתוח הגזעים של יוני הבית הניב צורות מיוחדות ומשונות, כמו זנב טווס, כרבולות מרשימות, עדיי צוואר ומקור בעלי צבעים וגוונים מושכי עין. ליונים יש פלסטיות גנטית המאפשרת שינויים מהירים של תכונות כמעט באופן אין סופי, ויש בהן כאלו שמקורן זעיר עד כדי כך שהן לא מסוגלות להאכיל את צאצאיהן ללא עזרתו של האדם.
יש יונים שפותחה אצלן התנהגות תוקפנית, אחרות פיתחו יכולות ארובטיות, והן מסוגלות לבצע סדרה רצופה של גלגולים באוויר ולוליינות מרשימה. הבעיה העיקרית אצל חלק ניכר מהגזעים האלה היא שהם לא מאריכי ימים ותלויים באדם לחלוטין.
בשל התכונות הרבות שיש ליונים, פרי סלקציה על ידי האדם והנדסה גנטית, יש תועלת רבה במחקר על ההיסטוריה האבולוציונית של היונים בהקשר לאדם ולסביבה.
מאמץ משפחתי: 70-80 גוזלים תוך שנתיים
כך למשל בודקים כיצד גנים שונים יוצרים מגוון תכונות מסוימות ומי מהם מצליח להאריך ימים. במחקר נוסף באוניברסיטת טקסס נתגלו מוטנטים של שלושה גני מפתח האחראים על צבע הנוצות, ויחסי הגומלין ביניהם יצרו מגוון רחב מאוד של וריאציות בצבע גופן של יוני הבית.
במחקר אחר אותרו גנים מסוימים המשמשים כמתגי הפעלה/כיבוי לייצור תכונות מיוחדות אצל יונים, כמו הופעת כרבולת או "גרביים".
בניגוד ליוני הבר והתורים המקיימים בתנאים טובים שני מחזורי קינון, יוני הבית והצוצלות מקיימות עד שמונה מחזורים רצופים בשנה, וכל זוג מגדל 16-18 גוזלים באותה שנה. כך, במשך שנתיים, מסוגלים זוג יונים וצאצאיהם המגיעים לבגרות מינית מוקדם יחסית, להעמיד 70-80 גוזלים.
בשל התפשטות היתר של יוני הבית בערים מסוימות באירופה, וההשלכות הבעייתיות של התפשטותן (כמו הפצת מחלות ריאה וקורוזיה קשה במתקני האדם מהלשלשת החומצית), מחפשים כל העת פתרונות יצירתיים להפחתת צפיפות יוני הבית, ומיליוני יורו מושקעים בניסיון למגר את התופעה.
נלחמים ביונים: להאכיל בכיכר או לסלק הביצים?
כך למשל יש ערים הקונסות אנשים שמאכילים יונים בכיכרות, ויש הפוגעים ביונים בשיטות שונות המותרות על פי החוק, אך ללא הצלחה יתרה. התברר שלאחר תקופה קצרה של התאוששות מספרן חוזר להיות רב מאוד.
גידול מכוון בשובכי ענק ועיקור המוני תוך כדי סילוק ביציהן העקרות נמצא כאמצעי יעיל להפחתת מספרן לטווח הארוך, וזאת ללא צורך בחיסול בעייתי.
בעיר אחת סולקו ב-2002 בשיטה הזאת כ-12,000 ביצים משבעה שובכי ענק שנבנו במיוחד למטרה זו. היונים למיניהן, ככל חיות הבר בישראל, מוגנות על פי חוק ואסור לפגוע בהן.
בעבר נהגו מרחיקי יונים לפזר כימיקלים מסוג תרדמון (שכשמו כן הוא), וכן חומרי הדברה לא מתפרקים שעוברים מהעוף שאכל לטורפי המשנה שלו בשרשרת המזון, וממתים את כולם. הרעלים גרמו לחיסול עופות דורסים (כדוגמת העיט הנצי שניזון בעיקר מיוני סלעים ושפנים), והשימוש בהם נאסר על פי החוק.
לשלשת יונים (חריונים) נחשבה בתקופות הקדומות כזבל אורגני חשוב לחקלאות, כך באיטליה, בצרפת ואפילו כיום במדינות כמו מצרים. בסוף ימי הביניים שימשה הלשלשת גם כמרכיב חיוני לאבק שרפה.
טפילים ולשלשת מסוכנת
כיום הלשלשת של להקות יוני הבית נחשבת למטרד מלכלך. הלשלשת מאכלסת כינים וטפילים העלולים לגרום למחלות, כמו דלקת ריאות זיהומית, סלמונלה, שפעת העופות (במצב הלא קטלני שלה), וטוקסופלזמוזיס הנגרמת על ידי טפיל חד-תאי.
היונים משמשות פונדקאיות לכמה סוגים של טפילים, בעיקר פרעושים, כינים וקרציות, העוברים גם לבני האדם. הסכנה קיימת בעיקר כשצפיפות הקנים בסמוך לחלונות הבתים והמרפסות לאורך שנים גורמת להצטברות לשלשת.
לכן יש להימנע מלהתעסק בהן בידיים חשופות ויש צורך לנקות היטב וברציפות. בניגוד לדעות רווחות רבות ומוטעות עקב התנהגותן הנצפית בלהקות (ובהתאמה לדימוי המסורתי), הן עופות מונוגמיים, כאשר בני הזוג חיים יחדיו ולפעמים אף עד המוות.
לא לחינם נוהגים לומר כמו "זוג יונים" כשרוצים לתאר בני זוג החיים בהרמוניה ומאוהבים זה בזה לתמיד. עם זאת, יש דוגמאות גם למקרים שבהם התרחשו בגידות ומה שנראה לנו כהפקרות מינית, כמו המופיע בספרו של קונרד לורנץ "טבעת המלך שלמה".
בלהקות של יונים ניתן לצפות בהמיה אופיינית, נשיקות, ריקודי מעגלים וקידות במחזורי הקינון התכופים. לאחר בחירת בן או בת הזוג, היונים נשארות יחד שנים רבות. עם זאת, הן לא מאריכות בתקופת האבלות שלהן, ובמקרה שאחד מבני הזוג נפגע מסיבה כלשהי או מת, האחר ימצא מהר בן זוג חדש מתאים.
נצפו מקרים שבהם הזכר נלחם להרחיק נקבות פולשניות שחיפשו את אהבתו וניסו לפתותו בכל דרך, לאחר שראו שהנקבה שלו בוששת לחזור ל"פנטהאוז" המוצע לה.
עופות פקחיים במיוחד
אחרי 18-20 יום של דגירה משותפת ובקיעה, ההורים מאכילים את גוזליהם. ליונה ולתור יש זפק מיוחד שדופנותיו הפנימיות מכוסות שכבות תאים שנקלפים כתוצאה מפעילות הורמונלית, ומהם מפיקים ההורים חומר דמוי חלב הגורם לגדילה מהירה במיוחד של הצאצאים.
הגוזלים מצמידים את מקורם אל מקור הוריהם ומוצצים את החומר דמוי החלב המזין - הנקרא חלב יונים – וכך אף מצליחים להכפיל את משקלם בתוך יממה אחת. בחלב היונים הזה יש יותר חלבון ושומן מאשר בחלב פרה, והוא מכיל חומרי חיסון נגד מחלות, ומכאן עמידותם המרשימה של הגוזלים העוזבים את הקן המרושל לאחר קצת יותר מחודש.
היונים והתורים נחשבים לעופות פיקחיים (על אף שהם פחות חכמים מהעורבים). הם מבין העופות היחידים העוברים את "מבחן המראה" ומזהים את עצמם היטב ומהר.
יש יונים שאולפו לזהות נכון ומהר דמויות וצורות בתמורה ל"פרס". מחקר חדש מאוניברסיטת אייווה בארצות הברית מצא כי היונים, שהן בעלות ראייה מצוינת, מזהות פרצופי אדם שונים וכן הבעת רגשות, על אף שהן כנראה אינן מבינות את המשמעות.
ליונים כנפיים חזקות ומעוגלות, עומס כנף קטן יחסית ושרירי תעופה חזקים, המעניקים להן יכולת תעופה מצוינת, ארובטיות ויכולת גלישה מהירה, המסייעות להן להימלט מטורפים כמו הבז הנודד, הנץ והעיט הנצי, במהירות העולה לעתים על 80 קמ"ש (במחקר שנעשה על אודות תעופתה, התגלה כי היונה מנצלת כל אחת מאברות התעופה בנפרד תוך סיבובן כדי ליצור תנופה להמראה מהירה).
איך הן מנווטות דרכן בחזרה?
טכניקות התעופה של היונים משמשות למחקר. כך למשל נבדקה השאלה כיצד היונה מייצבת את שיווי משקלה בתמרונים כל כך מהירים, וכיצד היא שומרת על ריכוז ראייתה במהלך תמרונים ופניות חדות.
במחקר אחר התברר כי בדומה למסוק, כוחות העילוי והדחף שהיונים יוצרות באמצעות כנפיהן קשורים למהירות תעופתן, תוך שהן מפנות את ראשן לכיוון הפנייה, והטיית הגוף במידת הצורך. ככלל, ככל שהתעופה מהירה יותר כמות האנרגיה הנצרכת לכוח העילוי והדחף קטנה יותר.
במחקרים בודקים את תנועות הגוף, תדירות טפיחות הכנף ותנוחות הכנף, תוך שימוש ב- GPS(הקובע את המיקום המדויק במרחב) וג'ירוסקופ (הקובע את זווית הגוף או הכנף ביחס לזווית האופקית של כדור הארץ).
אמנם ליונים אין ראיית עומק טובה, אך ראייתן חדה והן מצליחות לראות בזווית רחבה של 340 מעלות, מה שמאפשר להן להימלט מהר מסכנות. ליונים ראייה אולטרה-סגולה המאפשרת להן לזהות את מיקום השמש והאור המקוטב גם בעת סערות ומזג אוויר סגרירי.
המאמר "תור, היונה לשלום? - על היונה והתור בנופי הארץ, בתרבות, בפולקלור ובמחקר", מאת ד"ר חיים מויאל התפרסם בגליון 227 ב"טבע הדברים". גליון דיגיטלי במתנה לגולשי ynet