די עם ברלין, תעשו רעש בישראל
כן, עזבנו. במקום לדבר עלינו, תזעקו נגד המושחתים בישראל, נגד המדינה שמעדיפה אותנו בורים שחושבים שאייל גולן זה פסגת היצירה
די עם ההזיה שמחלקים עבודה, כסף ונוחות בכל מקום מחוץ לגבולות המדינה. בואו נסגור כמה פינות: יש בעיר 15 אחוזי אבטלה, הגרמנים לא מעסיקים אף אחד שלא מדבר גרמנית, האינטרנט איטי ברמות ושוק הדירות הוא הדבר הכי מסובך שאי פעם ראיתי (בניו יורק קל יותר למצוא דירה).
עוד בסדרת הטורים בערוץ הדעות של ynet:
לא נעבור לברלין בגלל השואה? / ליש לי אבנר
כשלברלין קראו דימונה / זיו תדהר
אלכסנדרפלאץ פינת רוטשילד / טל לוי
פבל בקנדה, יורי באוסטרליה / איגור טלר
אדיו מילאנו, צ'או רעננה / ענת לוי
לבי בתל-אביב ואנוכי בניו ג'רזי / גיורא גריפל
גם אני ישראלי / אייל פילדסט
זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק
לא פשוט להיות מהגר במדינה זרה וקשה להיות מהגר במדינה שיש לה היסטוריה אנטישמית. לא קל בברלין. נכון, נכון המילקי עולה 19 סנט (לא ששמתי לב עד עכשיו האמת כי יש לי אי-סבילות ללקטוז, אז בכלל אני קונה מעדני סויה), ואני משלמת שכירות על דירה במרכז חצי מכמה שעלתה לי דירה דומה ברמת גן. אבל אני מרוויחה פה פחות.
אני לא יודעת מה הסיבה שאנשים אחרים עזבו את הארץ, והאמת שזה גם לא ענייני או עניינו של אף אחד. אני עזבתי כי רציתי דברים נוספים שהמדינה שלי מסרבת לספק. החלטתי לעזוב כשהבנתי אחרי הבחירות שהמדינה לא תשקיע באמנות או בתרבות גם בקדנציה הקרובה ונמאס לי לחכות לאיזה נס שיפול עליי משמיים.
אני מאמינה שחברה פתוחה, אינטליגנטית וצודקת חייבת שתהיה בה אמנות. זה אחד מאבני היסוד שפותחים לאנשים את האפשרות לחשוב, אבל לצערי מדינת ישראל לא חושבת שיש בחינוך או בתרבות ערך עליון. יש איזה סרטון שרץ עכשיו ברשת שמשווה בין הפסטיגלים של שנות השמונים לאלה של היום, ואני לא מבינה למה כולם מופתעים.
לפני שנתיים ניהלתי מקהלה בבית ספר וכשהגיעו כמעט כל הילדים להבחן אני חושבת שיותר מחצי מהם שרו באודישן את הגנגם-סטייל. כששאלתי אותם אם הם מכירים שירים אחרים (כי אין מלודיה בשיר הזה) הם הביטו בי בתמיהה ואמרו שלא. עולם ענק של מוזיקה. מוזיקה נהדרת, גרועה או ממוצעת - וחצי מדור הילדים שלנו לא מכיר אף שיר חוץ מגנגם-סטייל. זה אפילו לא באשמתם, ואתם יודעים מה, זה גם לא באשמת ההורים. אני גדלתי בבית על מרגלית צנעני, ריצ'רד קליידרמן ואבבא. כן, ממש טעם אקלקטי יש להורים שלי אבל זה לא התפקיד שלהם להכיר לי את ג׳ון לנון, יוני רכטר או מוצרט. זה היה התפקיד של מערכת החינוך, שסיפקה לי חינוך מוזיקלי - שנתיים של לימודי חלילית.
ג'אנק במקום תרבות
מזל שאימא שלי, מורה במערכת, הבינה שזה צריך להגיע בתוספת תשלום בחוגים חיצוניים. וככה זה בכל דבר שקשור בתרבות במדינה. אני יכולה להגיד לכם כבר עכשיו מהן האפשרויות שישראל נותנת למוזיקאים: לנגן בתזמורות (שרובן משלמות שכר פרילנס מעליב), באירועים (משלמים שוטף פלוס חפש אותי בסיבוב) או ללמד במרכזים מוזיקליים שמעסיקים מורים בשכר ובתנאים נמוכים משמעותית ממערכת החינוך.
ומה עם המקצוע שלי כמלחינה? אפשר לכתוב בהתנדבות מוזיקה להצגות תאטרון או סרטים עצמאיים ואפשר לכתוב מוזיקה קלאסית, אך אין שום תקצוב לאנסמבלים בישראל שינגנו אותה, וגם אין לה קהל ממילא, כי אף אחד לא נחשף אליה. אפשר גם לעשות את מה שהמערכת היחידה שמפיצה תרבות בישראל רוצה: לכתוב ג׳אנק. וגם אם הייתי מוכנה לעשות את זה גם ככה זה מועדון סגור ואי אפשר להכנס לשם. מובן שאני גם יכולה להגיש מועמדות לאיזו תוכנית ריאליטי שמקדמת את מה שחשוב באמת - להיות מפורסם.
לפני כמה שנים שוחחתי רבות עם אבי החורג זכרונו לברכה. הייתי לקראת סיום את לימודי התואר שלי בבוסטון והתלבטתי אם להישאר בניו יורק. בסוף חזרתי לארץ. הגעגועים למשפחה שברו אותי. הוא אמר לי שזה אבסורד שאני צריכה לבחור בין מגורים במדינה שלי, שהיא הבית שלי, השפה והתרבות שלי לבין היכולת להתפרנס מהמקצוע שלי.
אין איזה רעיון פוליטי נשגב בהחלטה שלי לעזוב את הארץ. אני עוזבת וחוזרת לישראל כבר שנים. גם אם דעותיי הפוליטיות נוטות שמאלה, בעלי עם דעות שנוטות ימינה, ואימא שלי חיה מעבר לקו הירוק, אז גם אי אפשר להאשים אותי במחסור בפלורליזם במשפחה.
בחרתי נכון
אין באמת כסף בעשיית אמנות בברלין. וכמעט כל מי שאומר אחרת משקר. אבל יש סצינת מוזיקה פעילה, אטרקטיבית ושווה מבחינתי את המאמץ והמרחק מהמשפחה שלי. אני עובדת פחות, מרוויחה פחות ויש לי זמן לעסוק באמנות שלי. אני מלחינה וכותבת וסוף סוף אנשים מנגנים את המוזיקה שלי ומקשיבים לה, ומבחינתי, זה שווה את המחיר.
בשבוע שעבר נפגשתי גם עם חצוצרן שמופיע כרגע עם יצירות שכתבתי עבור האנסמבל שלו. הקשבתי לו כשהוא ישב לבד, מתאמן על התווים שלי, מבינה פתאום שהמוזיקה שלי נמצאת על במות, קטנות אמנם, אבל עם קהל שמשלם כסף ומאזין לה. מוזיקה שאני כתבתי, שהנשמה שלי שזורה בתוכה. ופתאום ברגע האחד הזה, ידעתי שבחרתי נכון.
ברלין לא מושלמת, ואני משערת שאין מקום מושלם בעולם (אולי חוץ מוואראנסי בזריחה) אבל רדו מאיתנו. למדינת ישראל יש רוב שבוחר את הפוליטיקאים שלו וכשהצטרפתי למחנה המפסיד שישב ברוטשילד ידעתי להודות בזה כשראיתי שכלום לא השתנה אחרי המחאה. כן, ירדתי מהארץ והלוואי שנתעורר כקולקטיב ונפסיק לתת כוח לגופים המושחתים שלוקחים במקום לתת.
כואב לכם שאנשים עוזבים לגרמניה? במקום לצעוק "אנטישמיות! אנטישמיות!" צריך להיות יותר כואב לכם שהביטוח הלאומי הוא מנגנון דוחה, ואם חס וחלילה נצטרך אותו אז נקבל פקידים כמו אלה שאבא שלי פגש שאמרו לו "סליחה אדוני, אז מה אם לאמך המבוגרת יש סרטן והיא ניצולת שואה, אנחנו נממן לה מטפלת סיעודית רק ליום בשבוע". כן, כי זאת הסיבה שמשלמים להם כל כך הרבה כסף.
אולי תרימו קול צעקה על שהמדינה לא מוצאת לנכון לתת לנו תרבות והיא מעדיפה אותנו בורים שחושבים שאייל גולן הוא פסגת היצירה המוזיקלית.
די עם הרעש על ברלין.
אם לא ברלין, אז אחרים עוזבים ללונדון. כן, עזבנו. תמצאו משהו אחר להיטפל אליו.
לירז ברק, מלחינה ויוצרת המתגוררת בברלין
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
