"זה לא האוורסט, זה יכול לקרות בכל מקום"
"לתלות אשם בתוואי השטח, בהיערכות לקויה או ביצר הרפתקנות הרסני זה להיות תלוש מהמציאות": יוסי חטב טייל באנאפורנה, האזור בהימלאיה בו נהרגו הישראלים בסופת השלגים ומבקש: אל תפסיקו לנסוע לשם
מצחיק? אולי. מופרך? לגמרי, במיוחד עבור מי שמעולם לא היה בתאילנד. הוא אבא שלי והוא דואג באופן טבעי, אבל אפשר להסתפק ב"שמור על עצמך" סולידי.
נזכרתי בשיחה הקצרה הזאת איתו, אחרי שהבנתי ממקום מושבי באי קופיפי, שהתגובות בישראל לאסון בפסגת האנאפורנה שבנפאל היו בחלקן הגדול נגועות בהיסטריה ובחוכמה שלאחר מעשה, מצד אנשים שמעולם לא ביקרו שם. צדקנות בסגנון "אמרנו לכם" קלאסי.
פתאום נפאל כולה מסוכנת, וההליכה בשלג שם היא חסרת אחריות, ורק לפני שבוע מתו שלושה ישראלים בפרו, ולמה להתגרות בגורל. יופי. זה כמו לא ללכת לכותל מחשש שתיפול עליכם אבן.
בדיוק לפני שנתיים, בתקופת החגים, הייתי בדיוק שם. אותו טרק בן שבועיים, אותה לוגיסטיקה, אותו קור משתק ואותו שלג והסכנות הכרוכות בטיול בגובה 5,400 מטר. הרוב צעירים, אבל היו גם אבות וילדיהם, בנות בכל הגילאים ותיירים מכל העולם. התחלתי עם שותפה שהכרתי בישראל, וכעבור כמה ימים התפצלנו והמשכתי לבד. הזהירו אותי ממחלת הגבהים ("תאכל שום"), ומהקור.
נערכתי מראש, כמו כולם, וזו החוויה הכי חזקה שהייתה לי בחיים. הרגשתי אמנם לא טוב לקראת ה"פס", נקודת הפסגה הגבוהה ביותר, אבל לרגע לא חשבתי לרדת למטה או להתחרט על הכל.
המסלול הכי מתוקתק
בואו נעמיד את הדברים בפרופורציות: מדובר בטרק סלול לכל אורכו, ותמיד יש איתך אנשים על המסלול - רבים מהם ישראלים, בצד הפורטרים הנפאליים המנוסים. הלוגיסטיקה מתוקתקת משיפולי ההרים ועד צמרתם, לרבות בירידה התלולה לקראת הסוף. בכל כמה מאות מטרים מתגלה פתאום כפר קטן, ואתה בוחר איפה ללון ואם לעצור בו להפסקה.
לפעמים יורד גשם, או שלג, ומזג האוויר משתנה במהירות וכך גם תוואי השטח והנוף. תחשבו שאתם בחנות למסכי תלת ממד, ועל כל מסך משודר סרט טבע אחר, עם נוף מתחלף. אתם הניצבים בתוך פלא העולם הזה, ומצלמים מה שרק אפשר. אני זוכר שאמרתי לעצמי אז: "אם חלילה יקרה לי משהו, אז עכשיו - בתוך כל היופי הזה".
בכל יום הולכים בין שלוש לשבע שעות, תלוי בכם ובכוחות שלכם. ובכלל, אתם קוצבים לכם את פרק הזמן שמתאים לכם לטרק הזה, ויכולים לעשות רק חלק ממנו עם או בלי ה"פס".
זהו הטרק העשירי בגובהו בעולם. לא הראשון ולא השני. כשקורה אסון כמו זה, אף אחד לא סופר את אלפי הפעמים שלא קרה דבר. זה לא האוורסט ולא הקילימנג'רו באפריקה. לתלות את האשם בתוואי השטח, בהיערכות לקויה או ביצר הרפתקנות הרסני הוא במקרה הטוב להיות תלוש מהמציאות, בערך כמו להזכיר את דאע"ש ותאילנד באותה נשימה. אם נוקטים משנה זהירות ועושים שיעורי בית לפני כן, הטרק הזה הוא חוויה לדורות.
באסון הזה התקיים שילוב קטלני של חוסר מזל וכוח עליון. אנשים שהיו במיקום הלא הנכון וברגע הלא נכון. זה יכול לקרות גם באלפים. זה יכול לקרות אפילו בחרמון. לא תיסעו?
לפנייה לכתב/ת 
