פסטיבל חיפה: נשים ישראליות חזקות
דאנה איבגי ונעמי לבוב חורכות את המסך בסרטים "את לי לילה" של אסף קורמן ו"יונה" של ניר ברגמן שמוקדשים לגיבורות שבריריות ועצמתיות. עוז זהבי ואורי פפר מחווירים מולם ב"טוביאנסקי" - סרט זניח על פרשה חשובה
שלושה מבין חמשת המועמדים לפרס אופיר השנה, משתתפים בתחרות הישראלית של פסטיבל הסרטים חיפה ה-30, שיגיע לסיומו הערב (שבת) עם טקס הפרסים וסרט הנעילה שיבוא אחריו - "נעלמת". בעוד ש"מיתה טובה" הוקרן בשבוע שעבר במקביל ליציאתו לאקרנים, "את לי לילה" של אסף קורמן ו"יונה" של ניר ברגמן נחשפו רק בפני מבקרי הפסטיבל והם מבטיחים לא מעט לקהל הרחב כשיצאו להקרנות מסחריות.
אם "מיתה טובה" של שרון מימון וטל גרניט נסוב סביב דמויות מזקינות בגילומן של שחקנים ותיקים כמו זאב רווח, לבנה פינקלשטיין ואילן דר, ב"את לי לילה" ו"יונה" עומדות במרכז העלילה דמויות של נשים צעירות מלאות עוצמה, ושחקניות אדירות שמגלמות אותן, ובראשן דאנה איבגי. הופעתה ב"את לי לילה" כאישה צעירה בעלת מוגבלויות קוגנטיביות ומוטוריות - עליה זכתה בפרס אופיר לשחקנית משנה - מגמדת את זו שגילמה בקומדיה "אפס ביחסי אנוש" עליה זכתה בפרס השחקנית הראשית.
ב"את לי לילה" היא משחזרת חלק מהחוויות הללו בתפקיד הראשי כצעירה המטפלת באחותה בעלת הקשיים התפקודיים. שיגרת יומה היא קשה מנשוא לעיתים, אך היא ממשיכה מכוח מחויבותה לאדם הקרוב לה ביותר, אך גם מתוך תלות מעוותת בה. כשלתא הזוגי הכל-נשי הזה נכנס גבר (יעקב זאדה דניאל) שיווי המשקל מתחיל להתערער. הדרמה הנהדרת הזו נגזרת מסצנות אינטימיות, מלאות ניואנסים, שמבוימות ברגישות על ידי קורמן, ונסמכות על הופעתן האדירה של איבגי ובן שלוש.
השחקנית נעמי לבוב אינה מוכרת כאיבגי, אולם הופעתה כיונה וולך ב"יונה" מסמנת אותה ככישרון מבטיח לעתיד. השחקנית הצעירה מתמסרת לתפקידה כמשוררת שנפשה שסועה ומתפזרת, ונבנית כל פעם מחדש בכל שיר. ברגמן חוקר את קורות חייה של וולך בכמה רבדים: סיפור חייה כביוגרפיה קולנועית שגרתית, שיריה, מכתביה, חלומות ופלשבקים. כל אלו מצטרפים לכדי פורטרט בקווים עדינים ופסים גסים המתגבש דרך פניה וגופה של לבוב הכריזמטית. השחקנים שלצדה - שלום מיכאלשווילי, מיכאל מושונוב ואיתמר רוטשילד, מחווירים לידה כמו המשוררים הגברים בחייה של וולך. אז, כמו גם היום, הם מתקוטטים על יוקרה ותחכום שכלתני, בעוד שהאישה שביניהם כותבת מהלב.
טוביאנסקי
בסיום הקרנת "טוביאנסקי", הכריז יו"ר קרן מקור שתמכה בסרט, גדעון גנני, על מחויבותו ליצירת סרטים שישמרו דמויות ואירועים מתולדות מדינת ישראל. ואכן, יצירתו של ריקי שלח מביאה למסך את סיפורו של סרן בנימין טוביאנסקי, אלא שבניגוד ל"יונה" (בו תמכה קרן הקולנוע הישראלי), היא נטולת כל יומרה אמנותית, או שאיפה למורכבות ועומק.
ובכל זאת, מדובר בסרט בעל ערך. קשה להאמין (אם כי לא קשה להבין) איך נגרעה פרשת טוביאנסקי מדברי הימים של ישראל כפי שהובאו לציבור. המקרה העגום הוא כתם שחור גדול על מדי האל"ף של צה"ל, שראשי המדינה הצליחו לכבס. ביחד עם ההיסטוריון, ד"ר מיכאל בר זוהר (לשעבר חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה) שכתב את התסריט, מגולל שלח את נסיבות הוצאתו להורג של הקצין במשפט צבאי מאולתר בעיצומה של מלחמת העצמאות (האדם היחיד שנגזרה עליו הוצאה להורג מלבד אייכמן).
עתלית
בניגוד לפרשת טוביאנסקי, הרצח של יצחק רבין נטוע (עדיין) עמוק בתודעה שלנו, והוא נוכח ברקע עלילת הסרט "עתלית" של הבמאית הישראלית-צרפתית שירל אמיתי (בדומה לסופי ארטוס שהציגה את "עמק"). העלילה סובבת סביב שלוש אחיות המתכנסות בוילה המשפחתית, דבר שמעורר חיכוכים ביניהן. שלוש אחיות? באחוזה מפוארת? מתח פנים-משפחתי? אלו הרי גם קווי המתאר של הסרט "וילה תומא", שעורר סערה פוליטית. מצחיק שבניגוד לסרטה האינטימי של סוהא עראף, "עתלית" מעלה על נס את הקונפליקט במזרח התיכון באופן בולט וצורמני - וגם קלישאתי יש להודות.
שקופים
אחרי תקופת התעלמות ארוכה, זוכים הבדואים בישראל לקצת תשומת לב - לפחות בקולנוע הישראלי. עמי ליבנה הזכיר לנו את קיומם עוד לפני הניסיונות ליישום תוכנית פראוור בסרטו "שרקייה" (זוכה פסטיבל ירושלים ב-2012) ועכשיו מצטרף אליו מושון סלמונה עם "שקופים". הסרט, מזכיר את קודמו, אולי קצת יותר מדי. אפילו עדנאן אבו-ואדי שהתגלה ב"שרקייה" כנון-אקטור, חוזר פה כשחקן מקצועי, אבל בתפקיד קטן יותר.
ראיד צופה בבן דודו סלימן (אדם אל-הוזייל המפתיע) שמחבר בין העולמות הללו בנתיב העבריינות, אך לעומתו הוא מתעקש לעשות זאת לפי הספר, על פי החוק. הלב נחמץ כשהחוק והרשויות שאמורות ליישם אותו לא מכירים בו, ובתוכניותיו לעתיד טוב יותר. למעט אהובתו היהודיה (בת חן סבג) אין מי שמבחין בו. וגם היא רואה בו, קודם כל, כפיל של יהודה לוי.
פליקס ומאירה
את הדס ירון הכרנו ב"למלא את החלל" עליו זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ונציה לפני שנתיים. ובכן, השחקנית הישראלית, מפגינה את כישוריה הדרמטיים גם בחו"ל - הפעם בשירותו של הבמאי הקנדי מקסים ז'ירו, שליהק אותו לסרטו היפה "פליקס ומאירה". ירון דוברת הפעם אנגלית, צרפתית ואפילו יידיש, אבל חוזרת לגלם צעירה חרדית. אלא שהפעם הדמות שלה מלאה יותר מאשר בסרטה של רמה בורשטיין. הפעם היא מתלבטת, מתחבטת, שואלת שאלות קיומיות, ואפילו מתמרדת.
לא, זו אינה אותה נערה כנועה מ"למלא את החלל" שמקבלת על עצמה כל הכתבה של מורשת האבות והקהילה סביבה. מאירה מסוקרנת, פתוחה לתרבות זרה וסגורה להכתבות בעלה ואב בתה - התמהה מדוע אינה מביאה לו עוד ילדים. כשהיא פוגשת בגוי השרמנטי פליקס (מרטן דוברול) משהו בה משתנה. דווקא הוא פורץ לה דרך אל חירות המחשבה והעונג הגופני. מי יודע, אולי "פליקס ומאירה" הוא הסרט שיפרוץ את דרכה של ירון אל הוליווד, ואולי גם לתפקידים ללא שמלה ושביס.
לפנייה לכתב/ת 
