מא ג'יאן: "כל חיי הרגשתי גולה מארצי"
ספריו של מא ג'יאן נאסרו בסין, עקב ניסיונם לחשוף את השקרים של העריצים ולומר את האמת על השלטון הדיקטטורי. "הטבח בטיאננמן שתל בקרב העם פחד עמוק מפוליטיקה", הוא מספר על הרומן "תרדמת בייג'ין": "אבל כסופר, לא היתה לי ברירה אלא להסתכל למציאות בגובה העיניים". ראיון
הסופר הסיני הגולה מא ג'יאן, אחד הקולות המשמעותיים בדורו, החליט להתמודד מחדש עם הזיכרון הטראומטי הזה, לא לתת לו להיעלם. בספרו רחב היריעה והמרשים "תרדמת בייגינג" (בתרגום ענת מוניץ, ראה אור לאחרונה בהוצאת "אחוזת בית") פותח ג'יאן חשבון עם ממשלות סין מאז ועד היום. את זה הוא יכול לעשות, כמובן, ממקום מושבו בלונדון.
"תרדמת בייג'ינג" מגולל את אירועי חייו של דאי ויי, סטודנט צעיר שנכח בכיכר טיאננמן ביוני 1989, נורה בצווארו בידי שוטר, נפצע אנושות ונפל לתרדמת. ממיטת משכבו בבית החולים, בין חיים למוות, בין אובדן קשר למציאות ובין תהליך היזכרות מפורט, הוא מספר מה קרה לו, לחבריו, לבני דורו ולחברה הסינית בכלל - מאז אותו לילה בכיכר. במילה אחת בחר מא ג'יאן לתאר את מצבה של החברה הסינית היום: תרדמת.
דבר לא נסתר מעיניו של דאי ויי, גיבור הרומן: ההתמערבות ותנופת הבנייה המואצת בסין, הטלפונים הניידים ושאר פלאי הטכנולוגיה, הרוח הלאומית האנטי-מערבית שמתעוררת שם, הנהייה אחרי דתות העידן החדש, ההכנות למשחקים האולימפיים. ואל מול כל אלה עומדת האמא הזקנה והחצי-משוגעת של דאי ויי שנלחמת על ביתה: היא יוצאת נגד הדחפורים שבאים להרוס אותו לטובת קניון ענק בסמוך לאיצטדיון האולימפי החדש. בסופו של דבר, הטנקים בכיכר טיאננמן והדחפורים של איל הנדל"ן ההונג קונגי מתמזגים, והופכים לדבר אלים אחד.
"כמה ימים לפני הטבח בטיאננמן ב-4 ביוני 1989, אחי עבר תאונת דרכים ונפל לתרדמת", מספר מא ג'יאן בראיון ל-ynet. "עזבתי את בייג'ינג, שבה הייתי פעיל במחאות למען הדמוקרטיה, ונסעתי לעיירת הולדתי צ'ינגדאו כדי להיות לצדו. באותה שעה, כשהייתי עד לתגובה הברוטאלית של הצבא בכיכר, ולניסיון של הממשלה למחוק את האירוע הזה מההיסטוריה, אחי, שהיה בתרדמת נראה לי חי יותר מכל ההמונים שהוצאו להורג בחוץ. הוא לא היה צריך לשטוף את ראשו בתעמולה. הגוף שלו היה אמנם מת אבל תודעתו היתה חופשייה לגמרי.
"יום אחד הנחתי עט בידו, ובעיניים עצומות הוא כתב על נייר את שמה של החברה הראשונה שלו. כך התחלתי לכתוב רומן על זיכרונות שכלואים בתוך תודעה של אדם בקומה. לאט ובהדרגה הרומן נעשה פוליטי יותר, והתמקד בטראומה של ההיסטוריה המאוחרת של סין. דרך התרדמת של הגיבור שלי, רציתי לדבר על כוחם של זיכרונות, על ניסיון מחיקתם, ועל מה המשמעות של באמת להיות בחיים".
אתה רואה בסיפורו של דאי ויי מטאפורה לחבר הסינית של 30 השנים האחרונות?
"דאי ויי הוא סטודנט שנפצע בטבח בטיאננמן. בספר, התרדמת שלו הופכת למטאפורה למצב המנומנם שאזרחי סין נפלו אליו מאז 1989. אבל יש הבדל גדול: דאי ויי בתרדמת אבל התודעה שלו מאוד חיה. אצל הסינים זה הפוך. הגוף שלהם חי ופעיל, משתוקק למלא את כל מאווייהם החומריים, אבל התודעה שלהם כלואה, הזיכרון שלהם דוכא. נאסר עליהם לזכור לא רק את הטבח בטיאננמן, אלא גם את כל שאר האסונות שהטילה המפלגה הקומוניסטית על הסינים מאז 1949, כולל מהפכת התרבות.
"כשנשלל מהסינים הידע ההיסטורי, הם מנותקים מהעבר שלהם, מעצמם, והם לא מסוגלים לעשות שיפוט מוסרי אובייקטיבי של מצבם. אז בסופו של דבר הספר שואל: מי באמת חי? דאי ויי ששוכב בחדר אפל על מיטת ברזל כשראשו מלא במחשבות ובזיכרונות, או בני דורו שטופי המוח, שחיים חיים של פחד, שקרים ושיכחה?"
לחלום על עתיד חופשי
מא ג'יאן נולד ב-1953 בצ'ינגדאו שבמזרח סין. ב-1966, בזמן מהפכת התרבות של מאו, נאסר סבו, שהיה בעל אדמות. כשנה לאחר מכן החליטו אנשי המשמרות האדומים להוציאו להורג בדרך אכזרית של מניעת שתייה. מא ג'יאן היה אז בן 14, ומות סבו השפיע עליו עמוקות. כשבגר עבר לבייגינג, שם עבד כצלם בשירות התעמולה, אבל בתוך תוכו ועם חבריו הקרובים חלם על עתיד חופשי לסין.
כשחזר לבייג'ינג, שוב נעצר ונחקר בגלל הרצאות פוליטיות שנתן. ספרו הראשון ראה אור בסין ב-1987, ובו סיפורים שנכתבו בעקבות ביקורו בטיבט. עד מהרה נאסר הספר להפצה ולקריאה בסין. מאז ועד היום אסורים ספריו של מא ג'יאן במולדתו. ג'יאן נמלט אז מסין להונג קונג, אבל כעבור שנתיים ב-1989 חזר לבייג'ינג כדי לתמוך במחאת הסטודנטים בכיכר טיאננמן.
ב-1997, בזמן שהונג קונג הועברה לידי סין וג'יאן התנגד נחרצות למהלך, הוא הכיר בתוך כך עיתונאית בריטית, פלורה דרו. השניים נישאו ועברו לחיות בגרמניה, ומשם עברו לאנגליה. הם מתגוררים היום בלונדון עם בנם היחיד, ודרו מתרגמת את ספריו של ג'יאן לאנגלית.
"החיים שלי בלונדון הם כמו טיסה במחלקה ראשונה", כתב ג'יאן במאמר עיתונאי, "טוב לי ואני שבע, אבל אני תלוי באוויר. רק כשאני בבייג'ינג אני מרגיש שוב עם רגליים על הקרקע".
אמו של דאי ויי יוצאת נגד הדחפורים, כמעין כוח התנגדות לתנופת הבנייה הסינית, שרומסת כל כך הרבה דברים בדרך.
"ב-1989 אמו של דאי ויי מנסה להניא אותו מלצאת למחאות נגד הממשלה בכיכר טיאננמן. אבל עשר שנים אחר כך, כשהשלטונות מחריבים את שטח המגורים שלה כדי להפוך אותו למרכז קניות ענק, היא מסרבת להיכנע. היא צועקת את אותן סיסמאות שבנה צעק אז בכיכר, מנפנפת בדגל הישן שלו ומקללת את הבולדוזרים שחודרים לבניין.
הרי ההרס הזה הוא המשך לוגי של טיאננמן: בהתחלה הטנקים פולשים לכיכר כדי לדרוס את הסטודנטים, ועשור אחר כך בולדוזרים נכנסים כדי להרוס בתים של אנשים. כשלאנשים אין זכויות פוליטיות, אין להם גם שום כוח נגד כל הפרעות אחרות של המדינה. והמחיקה של כל מעטפת האורבניות הסינית הנהדרת - היא כשלעצמה השמדה של העבר ושל הזיכרונות האנושיים".
איך היית מתאר את היחסים שלך עם סין היום?
"סופרים סינים שמסרבים למחוק את העבר מתודעתם ומיצירתם, הם תמיד מטרה למדינה, והם תמיד יתמודדו עם רדיפות ועם גלות. אחרי שספרי נאסרו בסין ב-1987 עברתי להונג קונג, ואז ללונדון, אבל המשכתי לחזור לבקר במולדתי. ואז לפני שנתיים, אחרי ש'תרדמת בייג'ינג' פורסם בטייוואן, נאסר עלי להיכנס לסין - גם כשאמי היתה חולה סופנית. אחרי שהיא מתה ניתן לי אישור מיוחד להגיע לצ'ינגדאו לקבור את אפרה, אבל מאז לא מאפשרים לי לחזור יותר. כל חיי הרגשתי בגלות מסין, אבל עכשיו אני גולה אמיתי. דרך הכתיבה אני מנסה לבנות לי מולדת משל עצמי".
בתור סופר גולה, למי אתה כותב? מי בעצם הקהל שלך?
"גלות יכולה לפעמים לשחרר. ברחתי מהכלא של סין המודרנית, ואני סולל את השביל שלי. גלות היא גם מסע. ככל שאתה מתרחק יותר, כך אתה קרוב יותר לעצמך, ורואה ברור יותר את המקום שעזבת. כשאני כותב אני לא חושב על שום קהל, יש לי שיחה פרטית עם עצמי ועם הדמויות שלי. אחרי שזה מתפרסם, אני מקווה שהקוראים יקפצו לתוך השיחה הזאת וייקחו אותה למקום אחר".
מה הזיכרונות האישיים שלך מהאירועים בכיכר ב-1989?
"אחרי שהממשלה השיקה קמפיין ציבורי נגד הספר הראשון שלי, חברי הזהירו אותי מפני חזרה לסין. אבל כשמחאת הסטודנטים פרצה באביב 1989 ידעתי שעלי לחזור לשם. במשך שבועות הייתי שם, כתבתי סלוגנים לסטודנטים, צילמתי תמונות, עזרתי להעביר מזון ומים. אני זוכר שעברה שם תהלוכה של סופרים סינים, כולם חברי איגוד הסופרים הרשמי.
הייתי אז פרסונה נון גרטה, סופר אסור לפרסום, אבל כשהם ראו אותי הם צעקו בשמי וסימנו את סימן הניצחון. ראיתי את חיוכי השמחה שלהם, וזה עורר בי תקווה. בין הסופרים האלה היו מו יאן, זוכה פרס נובל מ-2012, או סופר כמו יו וה - היום מחובקי השלטון והממסד הספרותי - אבל גם היו שם דיסידנטים כמו המשורר לי הונג, שגורלו היה אחר לגמרי. הוא מת בכלא ב-2010, לאחר משפט שהתנהל נגדו בגין 'חתירה נגד כוחות המדינה'".
האם יש לדעתך הבדל עקרוני בין דיקטטורה אחת לאחרת? יש ניואנסים?
"חייתי תחת הנהגתו של היו"ר מאו, דנג שיאופינג וממשיכי דרכו. מאו שלט באמצעות השמדה אכזרית של כל התנגדות - בין אם בטבח 'מתנגדי שלטון', ובין אם בשליחתם ל'חינוך מחדש'. שיאופנג היה צריך לשנות מסלול אחרי הטבח בטיאננמן, כי הוא הבין שהמפלגה איבדה הרבה מקולות העם, אז הוא איפשר לכלכלה לצמוח במהירות מסחררת, בעוד הוא דוחה רפורמות פוליטיות.
"לעם הסיני אומרים היום שהדיקטטורה הקולקטיבית הנוכחית של
שי ג'ינפינג מאוד שונה מהדיקטטורה של שליט אחד כמו מאו. ולמרות שסין היום היא מעצמה כלכלית, מבחינה פוליטית מעט מאוד השתנה. המפלגה עדיין מחליטה מה אנשים יכולים לומר ומה לא, והיא לא תגלה שום סובלנות לדברים שמאתגרים את שלטונה".
הרבה צעירים שהיו שותפים אז למחאה בטיאננמן עזבו את הפעילות הפוליטית, והלכו איש איש לענייניו הפרטיים. מה גרם לך להמשיך לתחזק את התודעה הפוליטית שלך?
"הטבח בטיאננמן שתל בקרב העם הסיני פחד עמוק מפוליטיקה. כשמספר עצום של אנשים איבדו את עבודתם, נכלאו או הוגלו משום שהשתתפו בתנועת הדמוקרטיה, זה לא מפתיע שרוב הסינים הפנו גב לפוליטיקה והתרכזו בלעשות כסף. אבל כסופר, לא היתה לי ברירה אלא להסתכל למציאות בגובה העיניים.
"הטבח ב-1989 חיזק את עמדתי שסופרים צריכים לחשוף את השקרים של העריצים, ולגנות כל מאמץ של המשטר לאזוק את תודעת האנשים בשלשלאות. המטרה הראשונה של כל הספרים שלי היא לומר את האמת על העולם כפי שאני רואה אותו - זה מה שמניע אותי".
