ממעמקי הנפש: אוסקר ויילד כותב מכתב
"ממעמקים" הוא מכתב שכתב אוסקר ויילד ללורד אלפרד דאגלס שהיה מאהבו, בעת שישב בכלא בגין הומוסקסואליות. היצירה חושפת את המציאות המעמדית האנגלית של המאה ה-19, כאילו היתה כרכרה הנוסעת בנתיבי כביש מהיר
בדרך כלל, כשיוצא תרגום חדש לקלאסיקה שיצאה לפני יותר ממאה שנה, שאלת המפתח היא הרלוונטיות שלה. במקרה של "ממעמקים" של אוסקר ויילד, דווקא אי-הרלוונטיות המוחלטת של הספר היא הרלוונטיות עצמה; הניחוח החזק של הקלאסיקה, שעולה מכל מילה, ומכניע, אולי, ניחוחות ממשיים ואלגוריים של מעמקי הכלא, ואת אופן ההסתכלות הרומנטי-נאיבי על החיים ועל אהבה של הכותב.
המצועצעות הפוסט בארוקית הזו, האנגליות המעונבת והאצילית - כמו להריח כריכת עור של כל כתבי שייקספיר בחנות יד שנייה בלונדון ביום גשום - יש בכל האלמנטים הללו כדי להכניס ניחוח אחר לחיינו. ניחוח נושן כנגד רוח הזמן והתרבות - כמו לרכוב על כרכרה בנתיבי איילון.
"ממעמקים" הוא מכתב ארוך שכתב אוסקר ויילד ללורד אלפרד דאגלס שהיה מאהבו, והוא עשה זאת מכלא רדינג, שם ריצה שנתיים מאסר עם עבודות פרך בגין הומוסקסואליות. אבל לא מדובר על מכתב רגיל. ויילד שוטח בו את השתלשלות האירועים האומללה שהביאה אותו לכלא, שכוללת מערכת יחסים אקסטטית עם דאגלס, בזבזנית, הדוניסטית, מלאת דרמות ומהפכים.
ויילד מנסה לנתח את קורות השניים תוך כדי כתיבה, ולהבין מה בדיוק השתבש, ואיך הדברים הובילו לאן שהובילו, אבל למעשה הוא עושה הרבה מעבר לכך; הוא בעצם בוחן את החברה הצבועה וההרסנית בו הוא חי, ו"מנצל" את הכתיבה כדי לחדד את השקפותיו בנוגע לחיים, לאמנות ולמצב האנושי.
בכך, הוא חושף בצורה אותנטית את המציאות החברתית האנגלית של סוף המאה ה-19, את החברה המעמדית הקשיחה, שויילד הוא, כמובן, מייצגו של המעמד הגבוה, גם מבחינה כלכלית (למרות שהוא לבסוף פושט רגל, עקב ארוחות היוקרה האין סופיות ואמנות חליבת המזומנים של דאגלס), אבל בעיקר מבחינה מנטלית. זהו מעמד שלרגע לא רואה את האחר, הוא לא קיים מבחינתו. זהו מעמד שעסוק בלרדוף אחר הזנב של עצמו, מכותר ומוקף בחומות הגנה אשלייתיות וסממנים, לעתים בהמיים, של בורגנות נהנתנית.
ניתן לראות זאת לא רק באמצעות התכנים עצמם, אלא באמצעות עולם הדימויים הפוסט ויקטוריאני של ויילד עצמו - הרבה חוחיות, שושנים ותחושה של גינה אנגלית נינוחה ומנותקת - בעוד מבחוץ לה העולם עולה בלהבות.
"ממעמקים" לא היתה אמורה להיות יצירה מופתית של ויילד, נוכח האופן שבו היא נכתבה. אך דווקא היא הוציאה ממנו משהו קצת אחר, עירום וכן, לא מנסה כמעט להרשים. כמובן שהיא כוללת את המניירות הקלאסיות שלו, את החוצפה, התעוזה, ומגוללת לא מעט רחמים עצמיים רגשות טינה, האשמות והצטדקויות, לעתים כמן לולאות חנק שמייגעות מעט את הקורא (יש רגעים שחיסול החשבונות עם דאגלס ואביו גורמים לצורך עז לפהק את עצמך לדעת).
אך לקראת אמצע היצירה, האירועים מעט מפנה את החזית, ומתוכה בוקע ויילד במיטבו, ויילד שיושב בבית כלא, שמביט בחיים בצורה נוקבת, שמנסח כל העת תובנות על מצבו, וכשהוא קיומי, הוא במיטבו.
אולי צריך לבחון את יצירה זו בצורה אקס-טריטוריאלית אל מול יצירותיו המומומנטליות כמו "תמונתו של דוריאן גריי", "חשיבותה של רצינות" וכדומה, שם הוא הרי בשיאו, ושם הוא שוטח את תפיסותיו ואבחנותיו המפולפלות והשנונות בדרכים אלגוריות, עמוסות אמרות כנף - בעוצמה פיוטית ופואטית שקשה להתעלם מהכישרון שבה, אך גם מהנרקיסיסטיות הממארת ("שיניתי את תודעתם של בני האדם ואת צבע הדברים, האלים נתנו לי הכל"), שהיתה חלק חשוב בקסמו, וכמובן, באמצעות עלילה בדיונית מהוקצעת ומוטווית היטב.
כי לעומת כל אלו, ב"ממעמקים" הוא דווקא כותב על הסבל ועל המשמעות שלו,
בצורה ישירה ולא מתחכמת: "אך אנו החיים בבית הכלא, בלי שום התרחשות בחיינו מלבד צער, נאלצים למדוד את הזמן בפעימות של כאב וברישומם של רגעים מרים. הסבל הוא האמצעי שמאפשר לנו להתקיים. הסבל הוא רגע אחד, ארוך עד מאוד. איננו יכולים לחלק אותו לעונות, נוכל רק לתעד את גווניו ולרשום כל חזרה שלהם. אצלנו גם הזמן עצמו אינו מתקדם. הוא מתגלגל. דומה כי הוא חג סביב מרכז אחר של כאב. השיתוק המצמית של חיים שכל פן שלהם מוסדר בתבנית קבועה, עד שאנו אוכלים ושותים ושוכבים ומתפללים על פי חוקיה הנוקשים של נוסחת ברזל".
ברוב המקרים מדובר בתובנות ולקחים שהזמן כבר רוקן מתוכן, והפך אותם לקלישאות במקרה הטוב, ולפיגולים פילוסופיים במקרה הרע. אבל הכישרון של ויילד מפעפע ודולק בהם, והברק שלו מפיז אורות ללא הרף. סך הכל, זהו לא מכתב רגיל, וסביר להניח שויילד לא ראה בו ככזה. כי "ממעמקים" הוא יישות סמי-ספרותית, עמוקה הרבה יותר מאי אילו ספרים המתבססים על "חליפת מכתבים".
"ממעמקים", מאת אוסקר ויילד. מאנגלית: ליה נירגד. הוצאת מודן. 273 עמ'.
