באמצעות ד"ר גוגל הבנתי - יש לי סרטן שד
בשמת שדה ביצעה ממוגרפיה ואולטרסאונד שד אחרי שנחשפה לכתבות בחודש המודעות לסרטן השד, לפני שלוש שנים. אף אחד לא הכין אותה לבשורה: "יש לך סרטן". "הסטטיסטיקה לא פוסחת על אף אחד", היא כותבת ל-ynet, אחרי ניתוח, כימותרפיה ותהליך החלמה. "כדאי להתייחס לגוף שלנו בכבוד". טור אישי
המונח "אחרי החגים" קיבל אצלי משמעות אחרת בדיוק לפני שלוש שנים. זה היה חודש אוקטובר, והכל מסביב היה מלא בכתבות על חודש המודעות לסרטן השד. הייתי בין עבודות, סיימתי את תפקידי כסמנכ"ל שיווק בחברה גדולה והיה לי חודש חופש עד התחלת האתגר הבא כמנהלת השיווק של סודהסטרים.
עשיתי רשימה עצומה של כל הדברים לא הספקתי לעשות אף פעם, ואת כולם ניסתי לדחוס בחודש הזה. בין השאר, החלטתי לקחת אחריות ולעשות בדיקות שגרתיות וגם אולטרסאונד שד וממוגרפיה. לא היה דבר שהכין אותי לסרט הפרטי של חיי.
עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
עוד על סרטן השד :
חלית בסרטן השד? 11 החלטות קשות שצריך לקבל
לא לדחות: חשיבות אבחון מוקדם סרטן השד
מומחים: "כל אשכנזייה חייבת להיבדק לסרטן שד"
אני בריאה, טפו טפו טפו (טוב, מעולם לא בדקתי אחרת), צעדתי מדי פעם בשביל הספורט ושנה קודם אפילו התחלתי לרוץ כחלק ממשבר גיל 40. חשבתי שאני אוכלת די בריא (15 כוסות אספרסו ביום ופיצה בחמש אחרי הצהריים כי לא הספקתי לאכול בין הישיבות נחשב?) ויותר מכל - לא היה אף אחד במשפחה שלי שלקה עד אז ב"מחלה במילעיל" כפי שקוראים לה מבלי לבטא את שמה.
אני בדיוק כמוך, או כמו אחותך או אשתך. נשואה באושר, אמא לשלושה מקסימים במירוץ הבלתי פוסק של החיים. אני כותבת את הטור הזה לא כי נורא בא לי לחשוף לעולם את הנראות שלי בקרחת, שהתאמצתי כל כך להסתיר ולייפות לאורך כל התקופה ההיא. אני כותבת כי ניצלתי בזכות כתבה בדיוק כמו זאת, שקראתי באוקטובר לפני שלוש שנים, ואולי אצליח לעורר גם אצלך משהו שיגרום לך להיבדק.
"הבנתי מיד שיש בעיה"
סרט האימה הפרטי שלי, שבו הייתי השחקנית הראשית, נמשך שבעה חודשים. כבר מאיך שהסתכלה עליי טכנאית האולטרסאונד, ואחר כך החברה שהיא הזמינה והחברה הנוספת לצפות יחד בחזה המתכווץ שלי, הבנתי שיש בעיה. הונחיתי להמתין ולאחר מכן צוידתי בפענוח, עם המלצה לחזור מיידית לרופאה ששלחה אותי. אני פחדנית אימים ממחטים, ואני זוכרת את עצמי שואלת אם נראה לה שאזדקק לביופסיה. התשובה העדינה הייתה "לפחות ביופסיה".
באמצעות ד"ר גוגל, הבנתי במהלך יום הכיפורים ההוא שעל פי האולטרסאונד יש לי סרטן.
הפקידה שמתאמת תורים לביופסיה ביקשה שאקריא לה את התוצאות הרשומות. היא הייתה נחמדה מאוד ומנוסה בנשים היסטריות, ואפילו מצוידת בשם נהדר - "כרמליה". בניסיון להרגיע אותי אמרה, "מתוקה, אל תדאגי, קורים נסים". ופתאום, מבריאה שמתחילה עוד שבוע עבודה חדשה ונחשקת הפכתי להיות נזקקת לנס.
ביופסיה היא בדיקה לא סימפטית, ובאופן מוזר לראשונה בחיי הנישואים שלי ושל בעלי, החלפנו תפקידים. אני, האופטימית הבלתי נלאית, הייתי מאוד פסימית וחרדה, ובעלי, רואה השחורות בדרך כלל, ראה בכך עוד בדיקה שאשתו, שהפנאי הסיט אותה מדרך הישר, מתעקשת לעשות.
"חיובי, כלומר יש לך סרטן"
הכירורגית הודיעה לי בחיוך שתוצאות הביופסיה חזרו והתוצאה חיובית. כל מה שניסיתי באותו רגע הוא להבין מה הקשר בין החיוך שמרוח על פניה למשמעות המונח "חיובי". והיא פירשה: "חיובי, כלומר יש לך סרטן". יצאתי ממשרדה עם רשימת בדיקות נוספות, כאשר על כתפי אבן במשקל 100 טון והלכתי לעשות את מה שנראה לי הכי הגיוני באותו רגע, למרוח לק אדום על הציפורניים. אם כבר למות, לפחות בסטייל.
הטריד אותי מאוד איך אני מודיעה לבוס העתידי שלי שאני לא יכולה לקבל עליי את התפקיד החדש, כי אני מתפנה לתפקיד חיי, מלחמה בסרטן הפרטי שלי. אז פגשתי אותו בבית קפה קטן ופשוט "יריתי" עליו: "אין דרך קלה להגיד את זה - יש לי סרטן". והוא, איש נדיר, החזיק את הראש בין הידיים דקה ארוכה ואמר בתגובה אינסטינקטיבית: "אני מחכה לך. תסיימי את סיפורי הסרטן שלך ותבואי".
למרות שהכנתי את עצמי לשיחה הזו, שיננתי את המילים וניסיתי לחזות את מגוון התסריטים האפשריים, לתגובה שקיבלתי ממש לא צפיתי. נהפוך הוא, הרי לא חשבתי שיש למה לחכות, כי סרטן = מוות .
חשבתי איך ילדיי יחיו בלעדיי, אז התחלתי לעדכן את הסביבה בדבר המחלה. אולי מישהו מהם יהיה מוכן לקבל עליו את עול האפוטרופוסות על שלושת ילדיי השובבים. בשיחה שערכתי עם אחת המורות של בכורי, אז בן 10, היא ניסתה לנחם אותי בכך שהיא יודעת לטפל היטב בנושא, כי כבר היה לה תלמיד שאמא שלו נפטרה מזה.
היו עוד תגובות הזויות: פגשתי שכנה שראתה אותי והתחילה לבכות, גיסי האהוב התקשר ואמר שהוא לא מבין איך קורה שכל האנשים שהוא אוהב מתים ועוד תגובות מוזרות של הסובבים אותי שהתקשו לעכל את הבשורה.
נלחמת על חייה
בחנוכה, החג האהוב עליי, נכנסתי לניתוח הראשון בחיי ועוד איזה ניתוח - כריתת שד. רועדת מפחד, ליוותה אותי לחדר הניתוח רופאה יוצאת דופן ונדירה, ד"ר דפנה ברסוק, שהחזיקה לי את היד עד שנרדמתי. התעוררתי מטושטשת, ובחצי אוזן שמעתי את ד"ר יואב ברנע, המנתח הפלסטי, בוחן בהתלהבות את החזה החלופי שלי ואומר "יצא לי מדהים". נו שויין.
המליצו לי לעשות טיפולי כימותרפיה. קרחת, חידלון, ביקורים שבועיים במחלקה אונקולוגית ועוד. מבחינתי הכימו היה היום האחרון לחיי: התחלתי לסדר את כל הארונות בבית, לקחתי כל ילד ליום כיף, נפגשתי עם החברות הכי טובות לקראת הפרידה ואפילו הכנתי כמויות מסחריות של אוכל להקפאה, שיאכלו אחרי מותי.
הגיע היום הגדול, והכימותרפיה נכנסה לי לוורידים. במקום ליפול, לקרוס ולהיכנע למחלה, הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל, הכי גבוה, הכי רחוק והכי טוב. הבת שלי עוד לא הייתה בת שלוש וידעתי שאני נלחמת על חיי. החלטתי שאחרי שהכל ייגמר, ארוץ חצי מרתון, תכננתי שניסע לתאילנד ובעיקר דמיינתי אירועים שאני רוצה להיות בהם: ללוות את הקטנה לכיתה א', להיות בבר המצווה של הבנים.
כיום, אני כבר כמעט שלוש שנים אחרי. שנת הסרטן הוכיחה לי שהסטטיסטיקה לא פוסחת על אף אחד. אם היא הגיעה אליי, היא יכולה להגיע גם אלייך.
אחרי התמודדות כזו מבינים שהחיים הם כאן ועכשיו, שכדאי ליהנות מהם ולמצות אותם ולא לבזבז אפילו רגע אחד על כעסים ועל אנרגיות שליליות. כדאי להתייחס לגוף שלנו בכבוד, באותו כבוד לפחות כמו זה שאנחנו נותנים לרכב שלנו, להאכיל אותו במזון המתאים לו, לאפשר לו לנוח ולטפל בו באופן שוטף.
המשרה חיכתה לי כמעט שנה, ואפשרה לי להחזיר את חיי למסלול. זכיתי! אם הייתי מחכה לגיל 50 כדי להיבדק, כמו שאומרים בפרסומת, לא הייתי מגיעה אליו. תאמי לעצמך כבר היום בדיקת שד.
לפנייה לכתב/ת 
