רגב הולך לאיבוד, עומר אדם חוזר בתשובה
רגב הוד מוציא אלבום שמיני אך עדיין לא מוצא את עצמו, עומר אדם עם שיר מוצלח למאמינים לייט, מושיק עפיה מנצל את המומנטום בדרך לקאמבק ויוני יעיש דומה מדי לעמיר בניון ומשלם על כך מחיר. חדשות המוזיקה המזרחית
עוד על מוזיקה מזרחית :
זו לא היתה שנה טובה לאייל גולן. למי כן?
ישי לוי שר בקושי, קבלו את הלוי החדש
כמה משלמים היום להופעה של זמר מזרחי?
הסיבה המרכזית לכך היא שהוד, עם כל הצער שבדבר, פשוט לא מצליח לעניין את הקהל והתקשורת כאחד. העובדה היא שאחרי כל כך הרבה שנים בתעשייה, הקריירה שלו עדיין נעה בחוסר יציבות וכוללת חילופי מנהלים, חיפוש אחר משקיעים ומרוץ אחרי הופעות כדי להביא פרנסה הביתה.
הוד הוא דוגמא מובהקת לכך שקול חמוד או פנים נאות כבר לא ממש מספיקים היום. כשזמר אינו גם יוצר, וצריך להיות תלוי בכותבים שינדבו לו שירים, הוא בבעיה. במיוחד בז'אנר המזרחי בו יש מאות זמרים שמחפשים את תשומת לב הקהל ושחלקם הגדול נשמע אותו דבר. כשלגיספן, לדוגמא, יש להיט גדול, הוא יעדיף להעניק אותו לאייל גולן. אם גולן יגיד לא, יעבור גיספן לחמישה עד עשרה זמרים אחרים, לפני שיציע את השיר להוד. במצב עניינים כזה, קשה יהיה לו מאוד למצוא שיר טוב, להתרומם מעבר למשבצת הנוכחית ולהצליח כזמר.
לזכותו של הוד יאמר, כי מתוך התלות הנוראית הזו, הוא החל לכתוב שירים בעצמו והוא חתום על חלק גדול מרצועות האלבום. הבעיה היא שהוא לא באמת יודע לכתוב. שורות כמו "כמה אנשים אוהבים לדבר, מספרים הכל לא יודעים לצנזר" או "אני לא מתייאש וזה נותן לי כוח לכתוב ולספר, את שעליי עובר" וכמובן, "לכל אדם יש סיפור חיים, אחד עצוב אחד שמח", הם חלק משיחה בין שני אנשים - לא שירה. ולמרות כל ההשמצות, גם בז'אנר המזרחי כבר משתדלים, גם הגדולים וגם לא מעט זמרים מתחילים, שלא לשיר טקסטים פשטניים כאלה.
במבחן התוצאה, "בדרכים הכי טובות" הוא לא אלבום אחיד או יצירה אומנותית אלא אסופה של 17 סינגלים שהוד הקליט לאורך שנתיים וחצי. הבעיות המרכזיות הן חוסר אחידות ברמת השירים, קפיצות בין סגנונות מוזיקליים ואפילו שירה לא שווה ברמתה בחלק מהשירים. לו קריירה היתה נמדדת במבחן הנחמדות וטוב הלב, הוד היה היום כוכב ענק. כעת, אחרי שמונה אלבומים, כדאי שהוד יחשוב כיצד הוא מנווט את המשך הקריירה שלו, וכיצד יוכל למתג את עצמו מחדש באופן שיעניק לו קריירה יציבה לאורך זמן, ויצבור קהל נאמן.
עומר אדם למסורתיים
עומר אדם של 2014 הוא שלומי סרנגה של 2009 בשיא תקופת "מונו". כלומר, הזמר המזרחי שמצליח באופן מפתיע גם בקרב ההיפסטרים התל אביבים היותר "מגניבים". קצת גלגלצ, הרבה רדיו אזורי, כוכב חתונות אבל גם זמר מזרחי שמתארח אצל קיציס בטלוויזיה. כך גם המוזיקה שלו: יש לו ים להיטי שכונה כמו "וואי לי" ו"אל תבכי" ובסקאלה ההפוכה הוא מוציא שירים כמו "נעתי בתוך מעגל" ו"שקט". לי זה מרגיש כמו חוסר אחידות שמונע ממנו להיות זמר שאפשר להתחבר אליו באמת וללכת איתו לאורך הדרך. אבל זה עובד לו, אז מי אני שאתווכח?
כעת הוא משחרר את "מודה אני" - שיר שבקרב הקהל המזרחי-מסורתי, זה שמדליק סיגריה בשבת אבל נוסע לאומן בראש השנה, עוד יהפוך ללהיט ענק. הטקסט דתי אבל לא דוסי, כלומר, אמונה בצורה הפשוטה ביותר: תודה על האוכל, על שקמנו בבוקר, תודה על הבגדים על הגשם והשבת. השירה של אדם עם הקול העמוק והמצוין שלו בשילוב עם הלחן יושבים בול על הטקסט וקשה לי לדמיין מצב שזה לא יהפוך ללהיט, אבל הפעם, כמשתמע, באפטר פארטי של טקסי הפרשת חלה.
בא והולך ובא
עם מושיק עפיה אי אפשר לצפות לכלום. בטור סיכום השנה האחרון כתבתי שהוא מפספס את המומנטום הנהדר שנוצר לו בזכות המופע המעולה במועדון רדינג 3 שמיד אחריו הוא נעלם. אך כעת, עם סיום החגים, הוא נכנס שוב לעשייה מבורכת והוציא את "רק זכרונות", שיר די מוצלח שכתב והלחין עבורו אופיר כהן. השיר מצליח למשוך את האוזן בזכות הלחן, אך מעל הכל - בזכות הווקאליות של עפיה שאין לה באמת מתחרים.
במקביל, מחר (ג') עפיה חוזר לבמות. הפעם לזו של האנגר 11, שם "מבחן הקהל" כבר רציני יותר מזה של רדינג ומהווה נקודת מבחן גדולה עבורו - האם יצליח למלא את האולם שמכיל קרוב לאלפיים מקומות. המופע הראשון של עפיה היה "סולד אאוט" ואחד המופעים המהנים והמרגשים שהיו כאן בתשע"ד כשעשרות נותרו בחוץ. יש למה לצפות.
שלכת
יוני יעיש הוא אחד היוצרים המוכשרים שצמחו כאן בשנים האחרונות. הקול עמוק וחם, הלחנים נוגים והטקסטים מוקפדים. על פניו, הוא כבר מזמן אמור היה להיות מוכר בכל בית. אבל זה לא קרה עד עכשיו. מדוע? התשובה נחשפת ברגע שהוא פותח את פיו בסינגל החדש שלו "סתיו" - סנונית ראשונה מתוך פרויקט חדש שיצר יחד עם המוזיקאי המוערך נדב ביטון. אם השם של יעיש לא היה מופיע על העטיפה, כל שומע ממוצע היה בטוח שמדובר בעמיר בניון, שכן הוא זהה לו כמעט בכל אספקט אפשרי.
יעיש נמצא במלכוד. הרי זה הוא וזו המוזיקה שהוא עושה והוא עושה את זה בצורה מעוררת הערכה. אך הוא חייב למצוא בכל זאת דרך לבדל את עצמו, אחרת, הוא ימשיך לדשדש בשולי המוזיקה המזרחית האלטרנטיבית ולא ימקסם את הכישרון הענק שלו.
בניון הוא אייקון, זמר ענק עם עדת מעריצים גדולה והוא דמות גדולה מהחיים עם סגנון מוזיקה ייחודי. עם זאת, מתברר כי הקהל לא מסוגל להכיל שום זמר שדומה לעמיר בניון, בקול או בסגנון, וזה כולל אפילו את אחיו של בניון, אבי, שסובל מבעיה דומה לזו של יעיש. הלוואי ויעיש היה מקבל את ההזדמנות הראויה ליוצר כמוהו, אך כפי שזה נראה עכשיו, הוא ימשיך להיות עמיר בניון למתקדמים.
לפנייה לכתב/ת 
