נפילה בשידור חי: אלכס אנסקי בדרמה מהחיים
"יש דבר פאתטי יותר משוטה מזדקן, מאוהב?" שואל אלכס אנסקי בפתיחת המונודרמה שלו על התחרפנות פתאומית של שדרן רדיו, שמנהל רומן עם צעירה בתחנה. הזיקנה, הבדידות והמאבק הכלכלי-קיומי בישראל נמצאים כולם בסיפור, אך עד כמה הוא נושק לחייו האמיתיים? אריאנה מלמד ביקשה לברר
כבר ארבעה עשורים ויותר שקול הקטיפה שלו מרתק אליו מאות אלפי מאזינים, ולכל אחד מהם יש אלכס אנסקי משלו. אחרי מחיאות הכפיים בהצגת הבכורה של "נפילה בשידור חי", מונודרמה על התחרפנות פתאומית של שדרן רדיו פופולרי ששמו עברי גולן, רצו הצופים לדעת "אם זה באמת אלכס אנסקי", כלומר, אם החומרים הקשים שבמחזה המצוין (שכתב אריה קרישק) הם חלק מחייו של השדרן שהם אוהבים מ"7:07" או מ"קולה של אמא", או מ"שעה היסטורית" עם פרופסור מיכאל הרסגור המנוח - ואולי זה בכלל השחקן מהבימה, או האיש הזה מהטלנובלות, או מי שהיה קריין מיתולוגי גם בחינוכית.
אנחנו יושבים בגינת ביתו של אלכס כגן, שביים את ההצגה וכתב לה מוזיקה. התפאורה מינימלית מאד. שולחן, מיקרופון דקיק מונח עליו, אגרטל עם חמניות בצד, אוזניות על ראשו של אנסקי, והנה זה מתחיל. במקבץ פרסומות רעשני שאחריו בוקע קול הקטיפה המדהים הזה, מתנת-אלוה עם המון עבודה טכנית, והוא מבשר למאזינים שהבוקר טוב, אם כי חם מאוד - ואז, כמעט בבת אחת, הכל יוצא משליטה.
כי לעברי גולן, השדרן הבדיוני שאנסקי מגלם, כבר נמאס: מהחום והזיקנה הממשמשת, מהבדידות שבפסגה ומחוסר האונים שלו בפני מנהליו, אבירי הרייטינג. נמאס לו גם מעצמו, האיש שרמס כל חלום שהיה לו וחי בפשרות בלתי אפשריות בין רצונותיו - לכיעור של המציאות. ונמאס לו מן הצורך לדבר בנחמדות עילאית בעוד שבחוץ, בחום הלוהט, התאיידה מחאת קיץ 2011, שכחנו את משה סילמן, שכחנו שזו ארץ אוכלת יושביה - כולל אחיו המת של השדרן הבדיוני, שנטמן בין רגביה במלחמת לבנון הראשונה.
העיסה הרדיואקטיבית הזאת מאיימת להתפוצץ בכל רגע, ובמשך שעה כמעט, כשהוא עובר מייאוש לציניות מחוייכת, מגילוי לב פתאומי לאלימות כבושה, מרחמים עצמיים לזעם - אנסקי לגמרי לבד, והוא נפלא. אני יושבת מרותקת עד כדי כך שלא שמתי לב כי מעל לגדר הבית הסמוך מבצבצים ראשים. הם ילדים, והם שקטים ומקשיבים רוב קשב. גם להם יש אלכס אנסקי משלהם, בעיקר מתוך דרמת האימים המצוינת "חצויה" - ובשנים האחרונות, לשמחתו, האנסקי שלהם הוא "אבא של מיכל ממאסטר שף", דור שני לסלבריטאות פתאומית.
אני מקשיבה לו, כתמיד, מתוך הנינוחות שקולו יצר ויוצר באינספור מאזיניו. יש לקול הזה אפקט של עיסוי עדין בקרקפת, לגמרי בחינם ובלי תפאורה של ספא. כאילו היה אומר - עכשיו הכל בסדר, העולם לא נורא כל כך, הבה נתרכז באישי-פרטי-אינטימי והנה יתחיל בוקר חדש, מלא פרפרים והרפתקאות.
הייתי עדה להולדת האפקט. ב-1976 החלו לשדר בגלי צה"ל תוכנית בוקר חדשה שנועדה להתחרות בפופולריות של יומן החדשות, רק מלהיפך. הפורמאט - שלא נקנה אלא נגנב, וגם לא ידענו לקרוא לו פורמאט בשנים ההן - הגיע מתוכנית בריטית חדשנית בהגשתו של איש הרדיו והטלוויזיה המיתולוגי טרי ווגאן. הייתי חיילת טירונית בתחנה, והופקדתי על מה שחיפשו לו אז שם קליט, ועד מהרה מצאו. 707, לא בגלל המטוס, אלא כי בדקה הזאת נגמרות החדשות ואפשר להתחיל. התחלנו, איפוא.
מאחורי החיץ הטבעי שנוצר בין מכשיר הרדיו לבין קולו של המשדר, התנהלו חיים אפורים של עבודה מאומצת. בשתיים בלילה היה נהג תורן מביא לי את העיתונים הביתה, ואני הייתי אמורה למצוא בתוכם פכים קטנים ודחקות לרוב ולכתוב הכל בכתב גדול מאד וברור וקריא עבור אלכס, ואחר כך - טרוטת עיניים וחרדה ששוב לא הצלחתי להצחיק - להכין על פי הוראותיו המדויקות תרמוס עם קפה מולבן בשמנת מתוקה, חפיסת טבליות נגד צרבת ומצב רוח טוב. בחמש בבוקר אסף אותי ממה שהיתה כיכר מלכי ישראל ונסענו לתחנה ביפו, נכנסו לאולפן - ואז התרחשה מטמורפוזה. כאילו זה עתה יצא ממדיטציה מוצלחת במיוחד, היה האיש הזה עוטה על עצמו גלימה בלתי נראית שכולה חביבות מרוחקת, ונהיה הקול של המדינה.
ראיתי את הסלבריטאות בהיוולדה, בימים שבם לא ידענו להגיד את המילה ולא היו דברים כאלה אצלנו. ערוץ 1 שידר את "ניקוי ראש", בעולם האמיתי מפאי ההיסטורית עמדה לקרוס לטובת המהפך ונצחון הליכוד - אלכס לימד את ראשיו, מבגין עד שמיר ועייזר ויצמן - לעשות טלוויזיה ולמכור את עצמם להמונים - ומדורי הרכילות היו רכים ומפוייסים, ועם זאת צמח כמעט מיד מגה-כוכב.
והיה בודד וקר שם בפסגה: כל פרפורמר יודע זאת, וכל אחד לומד על בשרו את מחיר התהילה ואת השינוי הבלתי נמנע שחל באישיותו של אדם כשהתהילה מלטפת אותו. אלכס היה חסר מנוחה והצדיק זאת בפרפקציוניזם המוכח שלו. אם קריין רצף טעה בשבריר שניה בהעלאת המוזיקה אל השידור, הוא היה מחוויר כאילו ראה רוח. אם משהו קטנטן השתבש, הוא היה יוצא מכליו וצורח על הטכנאים, על הקריינים ועליי - ושוכח מזה למחרת.
פחדתי ממנו, כמובן. הייתי בת 18, בעייפות כרונית וחוסר שינה די מסוכן, והבנתי שאני אמורה ללטף לו את האגו כדי שירגיש טוב והנס של קול הקטיפה המענג, של האיש המלטף את מאזינין במלים, ימשיך להתרחש מדי בוקר. עד היום אני חושבת שהיה לי מזל גדול שהדיחו אותי מגל"צ לפני שפיתחתי כלפיו פנטזיות של עויינות.
ראיתי גם כיצד הוא זקוק לכל תועפות האהבה שבעולם, וכולן לא יצליחו לרפא איזשהו פצע נושן שלא היה לי מושג על אודותיו. ב"נפילה בשידור חי" הפצעים האלה מתפרשים והולכים ככל שהמונולוג מתקדם ונהיה סוער יותר, אישי יותר, פוליטי יותר, חף מצנזורה חיצונית וגם פנימית, רלוונטי עד כאב, בועט ונושך ומכה בכוח עצום בצופים - אבל היי, אל תטעו. אלה לא הפצעים של אנסקי האיש אלא של עברי גולן, הדמות שהוא מגלם מתוך היכרות אינטימית עם עולמו.
ואלה, תתפלאו, גם הפצעים שלכם: יש סאבטקסט כלל-ישראלי במונולוג, יש דיון מיוסר וחכם בשאלת החלום הציוני ושברו, שמשתלב נפלא בחלום האישי שנרמס.
הוא מוכן לעשות את זה אצלכם בבית. לפני שנים מספר, במסגרת תוכנית ההבראה של "הבימה", שלחו אותו הביתה, אבל הוא לא יכול. הוא חייב לעבוד וליצור, ומנוע הבעירה הפנימית הזה שמכוחו הוא הולך ומשתבח כשחקן, עומד לרשותכם: אפשר להזמין הצגה הביתה. אפשר אפילו לבד, אבל רצוי עם חברים, והוא יבוא עם השולחן הקטן, המיקרופון והאגרטל עם החמניות וישאיר אתכם שמוטי לסת, כואבים ואסירי תודה. אחר כך, אם תשאלו אותו מה הקשר בינו לבין עברי גולן, אולי יגיד לכם - תוך כדי שהוא מביט רק בכם, בתעתוע של יחס אישי ששחקנים גדולים יודעים להרעיף בעודם עסוקים בעיקר בעצמם - שעברי גולן אכן מבוסס עליו אבל זה לא בדיוק הוא. וכמו כל אמירה פסקנית בכל תחום של אמנות, זה נכון ולא נכון, וזה לא חשוב. מה שחשוב הוא מה שראיתם ושמעתם ומה שתיקחו איתכם הלאה. כי את "נפילה בשידור חי", גם אם תרצו, לא תצליחו לשכוח.
