מחירי הדיור נוסקים, הפער הכלכלי מקצין - ותוחלת החיים עולה. תמונת מצב ישראלית

כך ממחישים המספרים את העוני בארץ: ישראלים רבים, מספרם נאמד במאות אלפים, נאלצים לוותר מדי פעם על הארוחה החמה של היום בגלל מצבם הכלכלי. לרבים גם לא נותרת ברירה אלא לוותר על חימום הבית בחורף או קירורו בקיץ כדי לחסוך כסף לאוכל או לטיפולים רפואיים. וגם הקביעה הזאת לא תמיד חד-משמעית, כי ישראלים רבים מצהירים שהעדיפו לוותר על טיפול שיניים שלו נזקקו בגלל העלות הכספית הגבוהה.

הנתונים העגומים הללו עולים מדו"ח פני החברה בישראל של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), שמתבסס ברובו המכריע על נתוני 2012, ומתמקד בערים הגדולות ובנושאים כגון בריאות, רווחה, חינוך, נדל"ן, תאונות דרכים, פשיעה ועוד. והנתונים מזכירים שוב שחרף העובדה שישראל משתרעת על שטח גיאוגרפי מצומצם, פערים כלכליים וחברתיים אדירים מפרידים בין יישובים שלפעמים צמודים זה לזה. אין דין תל אביב ורמת גן כדין ירושלים ובני ברק.

פרק מרכזי מתייחס למערכת הבריאות הישראלית. גם שם התמונה מדאיגה, אבל לפני שנמדדים הכשלים יש בה לפחות היבט חיובי אחד. כמו בשנים קודמות גם הפעם מצביעים הנתונים על כך שחרף העובדה שהתשתיות של מערכת הבריאות בישראל רחוקות מלהידמות לעולם המערבי, הבריאות של הישראלים טובה. תוך שלושה עשורים עלתה תוחלת החיים בישראל ביותר משמונה שנים בממוצע, וכיום היא עומדת על 81.7 שנים.

הנשים הישראליות חיות בממוצע 83.6 שנה, מה שממקם את ישראל במקום ה-15 בעולם, ואילו הגברים הישראלים נמצאים במקום השישי בעולם עם 79.9 שנה. בסוף שנות השבעים רק 43 אחוז מהנשים ושליש מהגברים היו זוכים להגיע לגיל שמונים, וכיום מדובר כבר על 71 אחוז מהנשים ו-58 אחוז מהגברים. עם זאת, בשנים האחרונות צמח הפער בתוחלת החיים בין יהודים לערבים מ-3.4 שנים בשנת 2002 ל-3.7 ב-2012. הגברים הערבים חיים 76.9 שנה, בעוד היהודים חיים 80.6. בקרב הנשים הצטמצם הפער מ-4 שנים ב-2002 ל-3.3 שנים ב-2012, וכיום יהודיות חיות 84 שנה בממוצע, בעוד ערביות חיות 80.7.

העיר שבה התושבים חיים הכי הרבה היא רמת גן - 83.9 שנה. אחריה נמצאות רחובות וראשון לציון עם 82.7. בתל אביב חיים 81.8 שנה. סוגרות את הטבלה אשקלון (80.8), באר שבע (80.7) ובת ים (80.6). סיבת המוות המובילה בישראל היא סרטן, עם רבע ממקרי התמותה בשנת 2011. אחריו הישראלים נפטרים עקב מחלות לב (16.1 אחוז) ומחלות כלי דם במוח (6 אחוז).

ישראל מפגרת מאחור בכל הנוגע לתשתיות. ב-2012 היו רק 1.88 מיטות אשפוז לאלף בני אדם, מה ששם את ישראל במקום השלישי מהסוף ב-OECD, והרחק מהממוצע שעומד על 2.8. יחד עם תפוסת המיטות הגבוהה בעולם, 95.7 אחוז, ניתן בקלות להבין מדוע בחודשי החורף מגיע שיעור העומס במחלקות ל-106 אחוז בממוצע (הממוצע ב-OECD עומד על 78.2 אחוז בלבד).

לצד זה, שיעור האחיות בישראל ממשיך להיות נמוך ועומד על 4.8 אחיות בלבד לאלף איש (רק במקסיקו יש פחות). הממוצע בעולם המערבי עומד על 9.1 לאלף איש. שיעור הרופאים הוא 3.3 לאלף, והממוצע במערב הוא 3.2 לאלף, אך בעוד בשאר העולם השיעור הולך וגדל, בישראל הוא קטן עם השנים. ועל כל זה אנחנו ממשיכים לשלם יותר ויותר מכיסנו: ב-2013 שיעור ההוצאה הפרטית על בריאות עלה ל-27 אחוז מכלל ההוצאות, ואילו ב-2012 הוא עמד על 24 אחוז.

תמותת תינוקות, הפלות ועודף משקל

תמותת תינוקות בישראל נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות (3.6 מקרי מוות לאלף לידות), אך בקרב האזרחים הערבים השיעור גבוה בהרבה ועומד על 6.6 לאלף לידות. גם בקרב ערבים וגם בקרב יהודים חלה ירידה של 80 אחוז במקרי המוות מאז שנות השבעים, אך בשנים האחרונות התמתן שיעור הירידה בקרב ערבים.

ב-2011 פנו 18,974 נשים לוועדות להפסקת היריון, 442 מהן היו מתחת לגיל 16, ו-1,783 בנות 17 עד 19. בסך הכול בשנה זו נולדו 166 אלף תינוקות, ו-3,662 מהלידות היו של נערות מתחת לגיל 19 (2.2 אחוז מהלידות). 120 תינוקות נולדו לנערות בנות 16 בלבד, מתחת לגיל הנישואים החוקי.

יותר מחצי מהישראלים סובלים מהשמנת יתר או מעודף משקל: 58.9 אחוז מהגברים ו-44.7 אחוז מהנשים. הנתונים בארץ דומים לאלה בשאר מדינות המערב, בארצות הברית מדובר ב-63.1 אחוז מהתושבים ובבריטניה 61.7 אחוז. עם זאת, כאשר מסתכלים רק על השמנת יתר, הנתונים בישראל עומדים על 15.7 אחוז בלבד, מעט פחות מהממוצע ב-OECD שעומד על 16.1 אחוז. העיר השמנה בישראל היא אשדוד, שבה חמישית מהאוכלוסייה סובלת מהשמנת יתר. אחריה ראשון לציון וחולון עם 19 אחוז. ברמת גן, העיר עם תוחלת החיים הגבוהה ביותר, רק 10 אחוז מהתושבים סובלים מהשמנת יתר.

מחירי הדירות: קפיצה של 86% בחמש שנים

נתוני הלמ"ס מפשטים את אחד הנושאים הדרמטיים ביותר המעסיקים את הכלכלה הישראלית: יוקר מחירי הדיור. בין שנת 2000 ל-2006 ירדו מחירי הדירות בישראל ב-12.4%, אבל מ-2007 ועד 2013 הם זינקו בשיעור כמעט בלתי נתפס: 85.8% (בניגוד לרוב הנתונים בדו"ח למ"ס, החלק הנדל"ני מתייחס ל-2013).

שיעור העלייה השנתי הגבוה ביותר היה 21% (בין 2009 ל-2010). בשנת 2013 היה הממוצע הארצי של מחירי הדירות הקטנות (1.5 עד שלושה חדרים) גבוה ב-57.1% לעומת 2008. מחירי הדירות הגדולות (3.5 חדרים ומעלה) היה גבוה ב-50.4%.

בקרב הערים הגדולות, העלייה החדה ביותר בשנים הללו הייתה בבאר שבע – 108.7% במחירי דירות קטנות ו-92.4% במחירי דירות גדולות. עם זאת, בבאר שבע רמת המחירים היא הנמוכה ביותר מבין הערים הגדולות (ממוצע של פחות ממיליון שקל לדירה גדולה ב-2013). העלייה המתונה ביותר התרחשה דווקא בתל אביב – עלייה של 38% במחירי דירות קטנות ו-31.7% בדירות הגדולות. אך מחירי הדירות בעיר הם מן הסתם הגבוהים ביותר (ממוצע של כ-3 מיליון שקל לדירה גדולה ב-2013).

בין 2008 ל-2013 נרשמה עלייה של 36% במחירי השכירות הממוצעים לדירות קטנות בארץ, ו-43% לדירות גדולות. בקרב הערים הגדולות נרשמה הקפיצה הגדולה שוב בבאר שבע (51.6% בדירות הקטנות ו-61.1% בדירות הגדולות).

אלא ששוב, בין הערים הגדולות השכירות הממוצעת הנמוכה ביותר היא בבאר שבע (פחות מ-3,000 שקל לדירה גדולה ב-2013 וכ-2,000 שקל לדירה קטנה). העלייה המתונה ביותר בשכירויות התרחשה בראשון לציון.

דו"ח הלמ"ס בדק כמה מקרב אוכלוסיית הערים הגדולות התגוררו בדירה בבעלותם וכמה בשכירות. הנתונים, שכאן מתבססים על 2012, מראים כי 68% מאוכלוסיית ישראל מתגוררת בדירה בבעלותה בעוד 27% מתגוררים בדירה שכורה. בקרב הערים הגדולות, השיעורים הגבוהים ביותר של המתגוררים בדירות בבעלות הם בראשל"צ (73%), ברחובות (72%) ובחולון (71%). השיעור הנמוך ביותר של המתגוררים בדירה בבעלותם נמצא בתל אביב (46%). השיעור הגבוה ביותר של המתגוררים בשכירות הוא בת"א (46%), ולאחריה רמת גן (38%) ובאר שבע (36%).

לפי הנתונים של 2012, ל-64.1% ממשקי הבית יש דירה אחת בבעלותם, ל-28% ממשקי הבית אין דירה בבעלותם ול-7.9% ממשקי הבית שתי דירות או יותר.

הפערים הכלכליים הקיצוניים באיחוד

מנתוני הלמ"ס עולה שבישראל ב-2012 ההכנסה נטו לנפש בחמישון העליון הייתה גבוהה פי 7.7 מההכנסה בחמישון התחתון - הפער הגדול ביותר בהשוואה לפער במדינות האיחוד האירופי.

בעשור האחרון היו שיעורי הסיכון לעוני בישראל גבוהים בהשוואה למדינות האיחוד האירופי הן ברמה הכללית והן בקבוצות אוכלוסייה בסיכון – ילדים, קשישים ונשים. שיעור הסיכון לעוני עמד בשנים אלה בארץ על 31% – הגבוה ביותר מבין מדינות האיחוד.

נתוני הלמ"ס, המבוססים על הסקר החברתי לשנת 2013, מצביעים על כך שאחד מכל שבעה בני 20 ומעלה (14.5%) הרגישו עוני בשנה הקודמת – 29% מהערבים ו-12% מהיהודים. בקרב החרדים 22% הרגישו עוני.

בהשוואה בין הערים הגדולות, שיעור בני ה-20 ומעלה שהרגישו עוני היה הגבוה ביותר בירושלים עם 28%, בבני ברק 14% וכך גם באשדוד. בראשון לציון שיעור בני ה-20 ומעלה שחשו עוני היה הנמוך ביותר בקרב הערים הגדולות (5%).

11% מבני ה-20 ומעלה נאלצו לוותר על ארוחה חמה לפחות פעם-פעמיים ביום. השיעור הגבוה ביותר נמצא בירושלים – 17%, בעוד בבני ברק 15%, ואילו השיעור הנמוך ביותר היה ברמת גן (4%) ובתל אביב (כ-5%).

41% מבני ה-20 ומעלה ויתרו על חימום או קירור מספיק של הבית. ירושלים שוב מובילה עם 58% בעוד תל אביב נמצאת בתחתית הגראף עם 27%.

42% מבני ה-20 ומעלה שנזקקו לטיפול שיניים ויתרו על הטיפול, והשיעור הגבוה ביותר נרשם בבני ברק ובירושלים עם 55%. השיעור הנמוך ביותר נרשם בתל אביב – 21%.

27% ויתרו על חופשה שכוללת לינה מחוץ לבית. 24% פיגרו בתשלומי חשבונות כגון חשמל, טלפון, מים וגז.

אדל ומוחמד

השם הנפוץ לבנות בישראל ב-14 השנים האחרונות ברציפות הוא נועה, והנפוץ ביותר לבנות בכל הערים הגדולות בישראל הוא שירה (בהמשך הרשימה נמצאים השמות מאיה, תמר, יעל, שרה, טליה, מרים, אדל, מיכל ואביגיל).

לפי נתוני הלמ"ס, השם אדל היה בשימוש מועט ב-1990 (14 בנות בלבד), עלה מעט עד שנת 2000 (52 בנות), ובעצלתיים עד 2005 עד שחלה עלייה מועטת של עשרות בודדות עד 2010, ממנה חל זינוק צנוע עד 2011 וממנה ועד 2012 נסק השם והגיע ל-912 בנות.

השם נועה, לעומת זאת, מפגין נוכחות לאורך כל העשורים האחרונים: מ-1990 (423 בנות), שנת 2000 (1,356 בנות), בשיא בשנת 2009 (כ-2,000 בנות) ולאחר מכן 1,612 בנות ב-2012.

השם הנפוץ בישראל ב-2012 לבנים היה מוחמד ואחריו יוסף. בקרב האוכלוסייה היהודית השם הנפוץ ביותר לבנים היה נועם ואחריו אורי בשתי וריאציות הניקוד. בתל אביב, בראשון לציון ובפתח תקווה השם המוביל היה איתי. בחיפה, בחולון ובבת ים השם המוביל היה דניאל, ואילו בנתניה, ברחובות ובאשקלון השם המוביל היה נועם. באשדוד השם המוביל היה משה, בבני ברק יוסף ואילו בבאר שבע וברמת גן השם הנפוץ הוא אורי.

איפה הכי הרבה זכאים לבגרות?

ב-2012 (תשע"ב) ניגשו לבחינות הבגרות 84% מתלמידי כיתות י"ב ו-59% נמצאו זכאים לתעודה. 48% מהם עמדו בדרישות הסף של האוניברסיטאות ונחשבים מועמדים פוטנציאליים להמשך לימודים במוסדות להשכלה גבוהה. עלייה במספר הזכאים לבגרות נרשמה בשנה זו בקרב כל האוכלוסיות.

על פי הדו"ח, השיעורים הנמוכים ביותר של זכאים לתעודת בגרות נמצאו בערים בני ברק (7%) וירושלים (32%). השיעורים הגבוהים ביותר, ובהפרש ניכר, נמצאו ברמת גן (79%) ואחריה תל אביב (71%), חולון (70%) וחיפה (69%).

גם בשנה זו שיעור הניגשים לבחינות הבגרות היה גבוה יותר בחינוך הערבי, ומאידך שיעור הזכאים לתעודה היה גבוה יותר בחינוך העברי. בדו"ח מסבירים כי בדיקות שנעשו לאורך השנים מלמדות כי הפער בין תלמידי החינוך העברי לתלמידי החינוך הערבי גדול יותר ביחס לאפשרות להשתלב בלימודי המשך באוניברסיטאות. ואכן, גם ב-2012, למרות מגמת העלייה בשיעורי הזכאים שעמדו בדרישות הסף של האוניברסיטאות (מ-47% ב-2011 ל-48% ב-2012), עדיין היה פער בין שני מגזרי החינוך. 51% בחינוך העברי עמדו בדרישות הסף של האוניברסיטאות, לעומת 38% בחינוך הערבי.

הדו"ח בודק גם את היחס בין מספר התלמידים למספר המורים. בערים הגדולות מספר התלמידים על כל משרת הוראה דומה לממוצע הארצי (13 תלמידים למשרת הוראה). בערים רמת גן ובני ברק היחס גבוה יותר ועומד על כ-15 תלמידים למשרת הוראה.

במרבית הערים הגדולות גבוה שיעור המורים בעלי תואר שני מהממוצע הארצי (כ-28% בעלי תואר שני). ברחובות נמצא האחוז הגבוה ביותר של מורים בעלי תואר שני (38%), לעומת בני ברק שמחזיקה באחוז הנמוך ביותר (16).

אחוז נשירת תלמידים בכיתות א'-י"ב עמד בתשע"ב על 1.9%, לא כולל את ערביי מזרח ירושלים. בירושלים, בני ברק, אשקלון ותל אביב נרשם אחוז גבוה יותר (4.7, 2.5, 2.2 ו-2 בהתאמה). גם בהתייחס לכיתות ז'-י"ב בלבד ניתן לראות שבערים אלה נרשם אחוז נשירה גבוה מאחוז הנשירה הארצי.

ברוב הערים הגדולות אחוז הנשירה נמוך באופן ניכר מאחוז הנשירה הארצי, ובערים ראשון לציון, בת ים, חולון, רמת גן ובאר שבע הוא נמוך באופן ניכר ועומד על פחות משני אחוזים לעומת 3% ארצי.

ושוב: גברים משתכרים יותר

ההכנסה הגבוהה ביותר של שכירים המתגוררים בערים הגדולות הייתה ב-2012 של אלה המתגוררים בתל אביב, ואילו הנמוכה ביותר היא של תושבי בני ברק.

לפי דו"ח הלמ"ס, ההכנסה הממוצעת ברוטו לשכיר בכלל האוכלוסייה עמדה על 9,149 שקל. ההכנסה הממוצעת בתל אביב הייתה 11,512 שקל ברוטו לשכיר, והנמוכה ביותר מבין הערים הגדולות הייתה בבני ברק, 6,238 שקל ברוטו. הבאה אחרי תל אביב הייתה רמת גן, עם כ-11 אלף שקל, ואחריה ראשון לציון עם קצת יותר מ-10,000 שקל.

ההכנסה הממוצעת ברוטו של אישה שכירה הייתה נמוכה ב-33.9% מהכנסתו של גבר שכיר: בעוד גבר השתכר בממוצע 10,953 שקל ברוטו, אישה השתכרה 7,244 שקל. הפער הנמוך ביותר בין הכנסות גברים לנשים בערים הגדולות היה בירושלים (24.6%), ואילו באשדוד הפער הוא הגדול ביותר – 43.2%.

הפער בהכנסה החודשית ברוטו בין המינים הצטמצם בחישובו לפי מספר שעות העבודה, ועמד על 15.1 אחוז – 57.9 שקל לשכיר לשעה לעומת 48.9 שקל לשכירה לשעה. בחישוב הברוטו לפי שעת עבודה הובילה תל אביב בפער בין גברים לנשים עם 31.3%, ואילו בירושלים הפער היה הקטן ביותר – 0.9%.

שיעור התעסוקה ברוב הערים הגדולות היה גבוה מהממוצע הארצי ועמד על 59.7%. לפי הנתונים, שיעור התעסוקה הגבוה ביותר היה בראשון לציון עם 69.8%, ואילו בבני ברק ובירושלים שיעור התעסוקה הוא נמוך מ-50%: בירושלים 47.6% ובבני ברק 44.6%.

בבת ים נמצא שיעור המועסקים הגבוה ביותר (50%) שלקח להם יותר מחצי שעה להגיע למקום עבודתם. לעומת זאת, רק ל-22% מהמועסקים בתל אביב נדרשו ליותר מחצי שעה להגיע למקום עבודתם.

שיעור התעסוקה הממוצע במדינות ה-OECD בקרב בני 64-25 עמד בשנת 2013 על 71.3 אחוזים. בישראל עמד הנתון על 74.5 אחוזים. בקרב הגברים עמד שיעור התעסוקה בארגון על 80.5 אחוזים לעומת 79.9 אחוזים בישראל.

בקרב נשים, שיעור התעסוקה במדינות ה-OECD עמד בשנה שעברה על 62.3 אחוזים, נתון נמוך משל ישראל שבה עמד שיעור הנשים שעובדות על 69.3 אחוזים.

בזמן שאחוז הבלתי מועסקים שחיפשו עבודה במשך יותר משנה ברציפות עמד במדינות האיחוד האירופי על 5.1 אחוזים בממוצע, בישראל עמד אחוז הבלתי מועסקים על 0.7 אחוזים.

מהפרק העוסק בחוק וסדר עולה כי קרוב למחצית מהתיקים שנפתחו במשטרת ישראל ב-2013 היו בגין עבירות רכוש (45%), כולל שוד, גנבה, שימוש ברכב ללא רשות, גרימת נזק לרכוש בזדון ועוד. רבע מהתיקים נפתחו על עבירות כלפי הסדר הציבורי – בין השאר איומים, קטטות והפרעות ברחובות ובמוסדות, הסגת גבול, עבירות על חוק הכניסה לישראל ועוד. 12% מהתיקים נפתחו בגין עבירות כלפי גופו של אדם, 8% מהתיקים בגין עבירות מוסר, כולל סמים וזנות.

באיזו עיר הכי הרבה מכוניות

מספר כלי הרכב המנועיים בישראל הגיע בסוף 2012 לכ-2.8 מיליון, עלייה של 2.9% לעומת סוף 2011. המספר הגדול ביותר של כלי רכב נרשם בתל אביב עם כ-254 אלף. מספר כלי הרכב הפרטיים הגדול ביותר אף הוא נרשם בתל אביב: 197,961.

רמת המינוע (מספר כלי הרכב המנועיים ל-1,000 תושבים) היא במגמת עלייה מאז שנת 2000 בכל מדינות ה-OECD, ובישראל היא עלתה מ-288 בשנת 2000 ל-346 ב-2012. היא נמוכה מאוד יחסית לרמת המינוע ברוב המדינות במערב, בהן ארה"ב, איטליה ויוון – שם רמת המינוע ב-2012 עמדה על כ-850.

בהשוואה בין הערים הגדולות, ירושלים מובילה בהוצאה החודשית למשק בית על תחבורה ציבורית למשפחה – עם 327 שקל. אחריה ברשימה נתניה (326 שקל) ושלישית תל אביב (321 שקל). באשדוד נרשמה ההוצאה הנמוכה למשק בית על תחבורה ציבורית עם 206 שקל.

מנתוני ההרשעות בעבירות הנהיגה עולה שירושלים מובילה במספר התושבים המורשעים ב-2012 עם 35,531, ואילו בני ברק עם מספר המורשעים הנמוך ביותר בקרב הערים הגדולות – 3,956.

העיר המובילה בתאונות דרכים קטלניות לפי נתוני 2012 היא תל אביב (14), אחריה ירושלים וחיפה (7). הערים שבהן אירעו מספר התאונות הקטלניות הנמוך ביותר הן חולון ורמת גן, עם אפס תאונות.

העיר שמובילה במספר התושבים המתגוררים בה שנפגעו בתאונות דרכים עירוניות היא תל אביב עם כ-288 נפגעים, אחריה באר שבע (262) וחיפה (כ-170). העיר עם מספר התושבים הנמוך ביותר שנפגעו בתאונות כאלה היא בני ברק (כ-70).

מספר ההרוגים הנמוך ביותר בתאונות דרכים בקרב מדינות ה-OECD ב-2012 נרשם בנורווגיה, בדנמרק ובאירלנד: 3 הרוגים למיליארד ק"מ נסיעה. ישראל היא בין תשע המדינות עם המספר הנמוך ביותר של הרוגים למיליארד ק"מ נסיעה (פחות מחמישה).