יחד על הבמה ובחיים - בני נוער וקשישים
במסגרת מסע בין-דורי ייחודי שהתקיים לאחרונה נפגשו דיירים בדיור המוגן בית בלב רחביה עם בני שירות לאומי לסדנת משחק שהגיעה לשיא בהצגה "גיל ההתבגרות". ההצגה התבססה על המסע אותו עברו צעירים וקשישים אלו אל אלו במהלך השנה ועל הסטיגמות הנלוות לתפיסת הפער הבין דורי. משתתפי ההצגה סנדרה למפך ויואב קליינמן משתפים
סנדרה למפך, שחקנית בהצגה ודיירת הדיור המוגן "בית בלב רחביה" מספרת:
מעולם לא הייתה לי נגיעה ישירה למשחק, זאת למרות שהתחום עניין אותי ובמסגרת עבודתי בצעירותי כמורה בבית ספר ציבורי בניו יורק עמדתי מול מאות תלמידים במרוצת השנים.
כששמעתי על פתיחת החוג, חששתי תחילה כי לא אצליח לשחק, או לא אהיה טובה בזה ויתרה מכך חששתי שהמפגש עם החברה הצעירים לא יעבוד. הרי מה יש לנו, דיירים בדיור המוגן בית בלב רחביה, שחלקם כבר עברו מזמן את גיל 70, במשותף עם חברה צעירים כאשר הפער ביננו עומד על למעלה מ-50 שנה.
על מה נדבר איתם? איך נעניין אותם? האם יש משהו שמעניין אותם ולא קשור בטלפון –מרכז עולמם? האם הם יהיו סבלנים כלפינו? האם בכלל נצליח להבין אחד את השני? יש מילים שהם אומרים שקיימות בשפה העברית אולם מעולם לא שמעתי בהקשרים אותם הם השמיעו..
לא רק אני חששתי, גם שאר הדיירים חלקו עימי את חששם, אולם כולנו החלטנו לקחת חלק בחוג ולראות כיצד הדברים יתקדמו. מנחת הקבוצה טלי שכטר-לבני הייתה סבלנית עם כולנו והחלה בסדרת אימפרוביזציות ותרגילים שפעלה למעשה לשבירת הקרח וליצירת שיח אשר הפך לפורה ממפגש למפגש.
טלי אף עודדה אותנו לחלוק את הפחדים והחששות שלנו מהפער הבינדורי ולשחק אותם וכך מצאנו את עצמנו נפתחים לאט לאט, מספרים על עצמנו, על חיינו ועל נושאים רגישים ואישיים. מהצד השני מצאנו צעירים מקסימים, קשובים, רגישים, שנפתחו ושיתפו גם הם בחייהם, חוויתהם, קשיים בהם נתקלו ובכלל שגרת חייהם והסתכלותם על המציאות.
בהתחלה היו חששות, היה יותר קשה לנו ולהם להיפתח אולם משבוע לשבוע הרגשנו כיצד אנחנו מתחברים, מתגעגעים וכבר ממש מחכים למפגש כדי לשתף, להתעדכן ובעיקר ליהנות.
ממחשבות שליוו אותנו בתחילת השנה כמו "הם רק ילדים ומה הם מבינים?", מצאנו את עצמנו נחשפים לצעירים מוכשרים, חדורי מוטביציה ושמחת חיים מדבקת המקדישים את עצמם וזמנם למען הזולת.
"סצנות שונות המבוססות על המפגשים, הסטיגמות והחששות שליוו אותנו בתחילת המסע"
על עצמי גיליתי, דרך המסע אותו עברנו שאני שחקנית. המשחק והמפגשים היו בשבילי סוג של תרפיה, מעין טיפול במסגרתו למדתי המון על עצמי ועל הקבוצה. המשחק משחרר, מלמד ומכיל. את התהליך המרתק שעברנו במסגרת החוג תירגמה טלי להצגה "גיל ההתבגרות" המורכבת מסצנות שונות המבוססות על המפגשים, הסטיגמות והחששות שליוו אותנו בתחילת המסע עד לקבוצה המגובשת, המשפחה שהפכנו להיות בסוף המסע.
בהצגה אני משחקת דיירת בדיור אשר מתקשרת 3 פעמים למוקד השירות וזועקת הצילו. בפעם הראשונה אני רוצה, אבל ממש רוצה סנדוויץ טונה, בשני אני זקוקה לטרמפ למספרה ובשלישי אני מאבדת את העיינים. כאשר הכוונה היא לעיינים של סריגה. בכל פעם שאני מתקשרת למוקד, מיד אחרי בירור קצר, העובדת בבית מצטרפת אלי (לסנדוויץ, למספרה ולסריגה) מה שאכן קיים בבית בו אנחנו חיים בו אנחנו מקבלים ליווי ותמיכה לכל בקשה שלנו - גם אם הן מופרזות..
נהניתי מאוד מהחוג ומההצגה, גילינו כולנו, דור צעיר ומקסים - צעירים מוכשרים וחכמים, רגישים, עוזרים ומעניינים, שאני גאה ושמחה כי הם דור העתיד של כולנו.
צפו בקטע מתוך ההצגה "גיל ההתבגרות":
החוויה והמסע אותו עברנו, תרמו לי רבות ברמה האישית והכירו לי מציאות חדשה ומלבבת בה התקרבנו כולנו עד להיותנו משפחה של ממש. החברויות שנוצרו ימשכו- אינני מתכונת לוותר על האוצר אותו גיליתי ואני משוכנעת שנישאר בקשר עוד שנים רבות.
יואב קליינמן, שחקן בהצגה ומתנדב בשנת שירות לאומי בפרויקט "והדרת", מספר:
אחרי תקופה ארוכה בה רקדתי, הרגשתי שאני מחפש מימד חדש מעבר לריקוד, בו אני רוצה לעסוק. החלטתי להתנדב לשנת שירות, (בעקבות אחותי) ובשנה הראשונה הייתי במכון פוירשטין לחינוך מיוחד בירושלים. בשנה השנייה היה לי ברור שאני רוצה להיות חלק מפרויקט "והדרת" עליו שמעתי דברים טובים מחברים, ובעיקר כי הוא אפשר לי לשלב בין תחום האומנות האהוב עלי והעבודה עם אוכלוסיית קשישים שעיניין אותי לעבוד איתה.
במסגרת "והדרת" היו לנו שעות קהילתיות ושעות פרטיות כאשר בשעות הפרטיות אנחנו מסייעים לקשישים בדרכים שונות ומארחים להם חברה. לחוג התיאטרון בבית בלב רחביה הגעתי במסגרת השעות הקהילתיות, הגעתי והתאהבתי. הבית עצמו, הדיירים והצוות פשוט נכנסו לי ללב.
התאהבתי בקשישים שהפכו מזרים תחילה למשפחה, מהתהליך המרתק אותו עברנו בהנחיית טלי שכטר -לבני, שתרגמה אותו מאוחר יותר להצגה. גם ברמה האישית, החשיפה לקשישים, לעולמם המלא, להיסטוריה ולתחומי העניין הרבים שלהם וגם המשחק עצמו תרמו לי רבות, ומהווים ציון דרך משמעותי בשבילי.
בקבוצה, היכרנו למעשה דרך סיפורים, תחילה הכרנו אחד את השני דרך סיפורים, דרך התרגילים המשותפים. החשש העיקרי של כולנו בהתחלה היה שהפער יהיה גדול מדי ושהחששות והפער הבינדורי יקשו על יצירת חיבור אמיתי.
"מצאתי את עצמי מרותק לסיפורים ולחוויות בהם שיתפו ולהסתכלות המיוחדת שלהם על דברים"
סצנה אחת בהצגה עוסקת בנושא הזיכרון ומהו זיכרון? הדיירים משיבים לשאלתה של ילדה התוהה מהו זיכרון וכיצד ניתן לעורר אותו. לשם כך היא אוספת פריטים שונים מחייה ומביאה אותם לקשישה המעלה זכרונות משלה הקשורים בחפצים.
סצנה אחרת, המדגישה את הסטיגמות והריחוק, מפגישה בין בת שירות לדיירת, כשהדיירת עסוקה מדי למפגש והצעירה מנסה
ל"דלות" ממנה עצות לחיים וזמן לשיחה - מעין מצב הפוך למה שאנחנו חושבים על צעירים - שלהם אין זמן כלל לקשישים, וכי למעשה לקשישים יש חיים מלאים משל עצמם.
מהר מאוד החששות התפוגגו, הם גילו פתיחות שהפתיעה את כולנו וקירבה אותנו אחד לשני במהרה. מצאתי את עצמי מרותק לסיפורים שלהם ולחוויות בהם שיתפו, לתקופות היסטוריות בחייהם ולהתסכלות המיוחדת שלהם על דברים. זאת הייתה חוייה משמעותית ומהנה ביותר מבחינתי שהגיעה לשיאה בהצגה.
- הצגה "גיל ההתבגרות" נכתבה ובוימה על ידי טלי שכטר-לבני והוצגה לאחרונה בתיאטרון בית מזי"א בעיר.
לפנייה לכתב/ת 
